בית התקליט עם זהר וגנר והמסריחים

את המשיכה שלי למוזיקה שחורה קשה להסביר. אולי כי יש לי משיכה לצלילים נמוכים. אולי כי מוזיקה שחורה יותר חושנית בעיני מרוקנרול. בגלל שאני לא יודעת לשיר, בתחילה, נהגתי לקרוא לעצמי זמרת בלוז. הייתי מדקלמת שורות, חוזרת על אותה השורה, אין ספור פעמים. ניחמתי את עצמי שגם ג'ון לי הוקר מדבר או נובח. בהמשך בניתי סיפורים סביב השורות.

ראפרים הם דוקומנטריסטים. ולכן, כמתעדת אובססיבית אני מזדהה איתם. גם אני, יוצרת מתוך המציאות שלי, והיא נוכחת באופן מאוד פרונטלי בעבודות שלי. כשהכרתי את הראפ, הרגשתי ישר בבית. את ביגי סמולס אני אוהבת במיוחד, לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם בגלל שהוא שמן ולא עונה לקריטריונים המקובלים של מראה.

הייתי בת 16 כשקניתי (בבית התקליט בפינסקר) את "Big Science" של לורי אנדרסון. מאוחר יותר הגעתי גם למיצגים שלה. המראה האנדרוגיני, הריקודים המשונים והשילוב של וידאו על הבמה הדהימו אותי. ממנה למדתי שעמידה על במה, היא קודם כל פרפורמנס. לכן הריקודים שאני רוקדת בהופעה חשובים לי לא פחות מהמוזיקה והטקסטים. כמו גם מה אני לובשת. ובעיקר, איזו דמות אני הופכת להיות, וזו חייבת להיות מישהי אחרת מהדמות היומיומית שלי.

יש בי גם נערת מועדונים ואני אוהבת אלקטרוניקה לסוגיה. ילו הם אלקטרוניקה של שנות השמונים שיש בה אופל לצד רומנטיקה. חוץ מזה הם בין אמני הסימפול הראשונים, ובאלבום החדש שלנו "ברולה" השתמשנו בטכניקה של סמפול. כשהתחלנו לעבוד עליו האזנו המון ליילו.

אמן טכנו מבריק, ועד כמה שזה נשמע הזוי, כשהכרתי אותו, וזה קרה בתחילת שנות האלפיים, הייתי עושה יוגה לצליליו. שמעתי בו צרצרים, שמעתי תופים אפריקאים, שמעתי גשם, רוחות, שדים... אולי זה נמצא שם, אולי זה רק הדמיון שלי.

השקת האלבום "ברולה" תיערך ב-30 במאי בשעה 21:30 בכולי עלמא. האלבום מהווה גם את פסקול סרטה החדש של זהר וגנר "מעשה בשני בלונים", שהופק במימון ערוץ 8. הסרט יוקרן בדוקאביב, סינמטק תל אביב במועדים הבאים: 23 במאי (21:30), 24 במאי (16:15), 28 במאי (15:15).