פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2016: היום הגדול של הקולנוע הישראלי

      "שבוע ויום" ו"מעבר להרים ולגבעות" רשמו פרק נוסף בהיסטוריה המפוארת של ישראל בקאן. מירי רגב הגיעה לריביירה, סוזן סרנדון תקפה את וודי אלן והכלבה המנוח שגנבה את ההצגה מכולם

      פסטיבל קאן 2016: היום הגדול של הקולנוע הישראלי

      (בסרטון: קטע מ"מעבר להרים ולגבעות")

      סרטים רבים כבר עסקו בדמויות שיושבות שבעה. "שבוע ויום" של אסף פולונסקי, שערך אמש (ראשון) את הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל קאן, נוקט בצעד מקורי יותר – הוא מתרחש יום לאחר שהיא מסתיימת, כשהאורחים נעלמים, הערגליות חוזרות לארון והמתאבלים נדרשים להמשיך את חייהם כרגיל, אבל איך אפשר להמשיך?

      כל משפחה שכולה ממשיכה בדרכה שלה, וזוג ההורים ב"שבוע ויום", בגילומם של שי אביבי ויבגניה דודינה, עושה זאת באמצעות קנאביס רפואי ושורה של מפגשים לא צפויים עם סביבתם. מכאן והלאה, דבר מוביל לדבר, ואף שיש בסרט לא מעט הומור, גם הסצנות המשעשעות ביותר הן רק הכנה לבום הרגשי העצום שמחכה בסוף הדרך.

      לעוצמה הזו אחראים כמה גורמים ובראשם תצוגות המשחק של הקאסט: דודינה עתירת הקלאסה והאצילות; תומר קפון המגלם את בנם המנוכר של השכנים, המצטרף למסע של זוג ההורים האבלים; אורי גבריאל, המגיח לתפקיד קטן אך רב משמעות; ובעיקר שי אביבי, שזוהי הופעת חייו. מגושם אך מחוספס, מפוכח אך ילדותי, הוא מצליח להביע בפניו ובגופו את כל הגבריות השברירית של דמותו, ולסחוב על גבו את מנעד הרגשות הרחב שיש כאן. לא שקריטי לדבר על כך בעיצומו של פסטיבל קאן, אבל יש לנו כבר פייבוריט לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי.

      אך עוד יותר מכך, מה שמרשים מכל בסרט היא עבודת הבימוי והתסריט של פולונסקי, שפיתח את "שבוע ויום" בחממה של סם שפיגל, זו ש"הבן של שאול" יצא ממנה בדרכו לאוסקר בשנה שעברה. הקולנוען הישראלי מגלה בגרות ומיומנות מפתיעה יחסית למי שזו יצירת הביכורים שלו, ובלי מאמץ ניכר, מניירות או קיצורי דרך, עומד בשלל משימות: ליצור בזמן קצר אינטימיות רבה בינינו לדמויות, להגיש סיפור שיהיה בו בזמן ישראלי להפליא אך גם אוניברסלי לחלוטין, ומאתגר מכל, לקחת לכיוונים חדשים חומרים שחוקים בסדר הגודל של שכול ואבלות.

      שבוע ויום (יח"צ)
      הסרט הישראלי הכי טוב עם בתי קברות מאז "מבצע סבתא". מתוך "שבוע ויום" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      כמו כן, "שבוע ויום" מצליח להיות נגיש באותה מידה שהוא רגיש. זוהי אחת מאותן יצירות מקומיות נדירות שגם זוכות לתשואות בפסטיבל קאן, וגם יש להן סיכויים מסחריים בקופות הארץ. אין לדרמה הזו כרגע מפיץ בישראל, אבל מי שירים את הכפפה יוכל ליהנות בזכותה מלהיט קטן.

      ביציאה מן האולם, לאחר שהסתיימו מחיאות הכפיים, ראיתי צעירות צרפתיות, שלרבות מן זה היה הסרט הישראלי הראשון בחייהן, עומדות ומוחות את הדמעות בממחטה. הסצנה הזו ודאי עוד תחזור על עצמה פעמים רבות, כי באנושיות שלו, ובאמונתו בערבות הדדית ובשותפות גורל, מצליח כאן פולונסקי לדבר לכולם ולגעת בכולם.

      "שבוע ויום" מוכיח כי גם אם כולנו אומללים בדרכנו שלנו, כולנו נידונים לחיות זה עם זה, ולחלוק יחדיו את המשא שהמתים השאירו לנו, החיים. זהו סרט על אנשים, בשביל אנשים.

      צמרמורת: ערן קולירין מקדיש את ההקרנה בקאן לרונית אלקבץ ז"ל

      בניגוד לפולונסקי, שזה הביקור הראשון שלו בקאן, ערן קולירין הוא כבר אורח ותיק, שעצם אזכור שמו מעורר צמרמורת אצל רבים בריביירה: "ביקור התזמורת" שלו היה אחד מן הסרטים האהובים בפסטיבל בעשור האחרון, והסטנדינג אוביישן שלו התגלה בזמנו כאחד מן הארוכים בתולדותיו.

      בסרט ההוא, כזכור, כיכבה רונית אלקבץ עליה השלום, וקולירין הקדיש לה אמש את הקרנת עבודתו החדשה, "מעבר להרים ולגבעות", שערכה אמש את בכורתה העולמית במסגרת הפסטיבל.

      לבאים להקרנה ציפו שתי הפתעות: "שיר העמק" של אריק איינשטיין, המככב בפסקול הסרט, התנגן בלופ במשך שעות על השטיח האדום שהוביל לסרט, במה שככל הנראה היתה הכניסה הראשונה אי פעם של הזמר המנוח לפלייליסט של הפסטיבל; ומירי רגב, שנחתה אמש בריביירה, גם היא לראשונה, כיבדה את ההקרנה בנוכחותה, תוך שהיא מכריזה "אני מתרגשת. בכל זאת, מקריית-גת לקאן".

      ואז הגיע הדבר החשוב באמת: הסרט עצמו. במרכז "מעל להרים ולגבעות" עומדת משפחה שכאילו יצאה מהצגה של שמואל הספרי: האב זה עתה השתחרר משירות קבע, האם היא מורה לספרות שמנהלת רומן עם תלמיד והבת שמאלנית היפסטרית מן השורה שמפתחת מערכת יחסים עם ערבי מן השטחים החשוד בפעילות ביטחונית מפוקפקת. דרך כל אחד מהם וכולם יחד, בוחן קולירין את הגבולות שיש בחיינו ובארצנו: גבולות בין מקומות, בין לאומים, בין מותר ואסור וכמובן, בין האישי והפוליטי.

      גדולת של הסרט טמונה בכך שהוא מצליח להמחיש עד כמה מטושטשים הגבולות הללו בהוויה הישראלית, ובדרך בה הוא עושה זאת. יומרות פוליטיות לא חסר לאף אחד בארץ, אבל קולירין משכיל להימנע מן הרומנטיות הנאיבית והפטרונית שמאפיינת לרוב את היצירה הישראלית. ב"מעל להרים ולגבעות" לא תמצאו קריקטורות של "היהודי הטוב" או "הערבי הטוב". יש בו דמויות אמיתיות, עגולות, מורכבות, והאמביוולנטיות המוסרית מלווה את מעשיהן לאורך כל הדרך.

      מעבר להרים ולגבעות (יח"צ , שי גולדמן)
      תגלית השנה בקולנוע הישראלי. מילי עשת ב"מעבר להרים ולגבעות" (צילום: יח"צ, שי גולדמן)

      זהו גם לא אחד מאותם סרטים שמתחזים להיות אקטואליים ורלוונטיים אך בעצם לא אומרים כלום. "מעבר להרים ולגבעות" אומר גם אומר. מזמן לא ראינו, בטח לא בקולנוע המקומי, יצירה שתוקפת בשנינות ובחריפות כזו את המוסדות השונים עליהם בנויה החברה הישראלית: רשויות הביטחון, התיכון, מעמד הביניים. אף אחד לא יוצא כאן נקי כפיים.

      ומי שחוטף יותר מכל הוא המרכז-שמאל הישראלי, שקולירין מעמיד מראה בפני פרצופו הצבוע והזחוח, ומעורר אותו מן ההכחשה והדחקה בו הוא חי. לכן, זהו גם סרט חשוב, ואף שאין לו את הפוטנציאל המסחרי המסוים של "שבוע ויום", אפשר לקוות כי לכשיופץ בארץ, יהיו כאן מי שיעזו להביט בדיוקן הנשקף ממנו.

      מעבר לממד הביקורתי, יש בסרט עוד מעלות רבות: הפסקול, שכולל גם את השימוש האירוני אי פעם בשיר של שלמה ארצי, ומעניין איך הקהל הבינלאומי יתמודד עם הניואנס הזה; התסריט, שיש בו משהו ספרותי גם בגלל רהיטות הדיאלוגים וגם בגלל העומק והעושר העלילתי – לעתים התחושה היא שאנו צופים בעיבוד לרומן עבה כרס וקאנוני; העבודה הקולנועית של קולירין והצלם הקבוע שלו, שי גולדמן, שכמו ב"ביקור התזמורת" וב"ההתחלפות" שוב מגלים וירטואוזיות, וכזו שבאה לשרת את הסיפור ולא סתם לעשות רושם; והתצוגות של השחקנים, האלמונים ברובם. ראויה לציון במיוחד הופעתה של מילי עשת, בת 23 בסך הכל, שבתפקידה כתיכוניסטית האקטיביסטית מתגלה עם הזמן כדמות החשובה כאן. התחרות קשה, ובכל זאת ניצבת כרגע השחקנית הצעירה כאיט-גירל של הפסטיבל, ולבטח גם כדבר הגדול הבא של הקולנוע הישראלי.

      ביחד ולחוד, כל אחד בדרכו, "שבוע ויום" ו"מעבר להרים ולגבעות" רשמו אמש פרק נוסף בהיסטוריה המפוארת של הקולנוע הישראלי בקאן. כעת מעניין יהיה לקרוא את הביקורות שיתפרסמו עליהם ברחבי העולם, לעקוב אחר המשך המסע הבינלאומי שלהם, ומסקרן מכל – בזכות יכולתם לשרטט השתקפות קולנועית מדויקת כל כך של החברה המקומית, לחכות לדיון שוודאי יעוררו השניים עם הקרנותיהם בארץ.

      קאן 2016 (יח"צ)
      גנב את ההצגה. הכלב המדהים מ"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש (צילום: יח"צ)

      מנקודת המבט של הפסטיבל כולו, מובן שהחגיגה הישראלית עומדת בצל אירועים מדוברים יותר שהתרחשו בו: המחאה הפמיניסטית של ג'וליה רוברטס, שצעדה יחפה על השטיח האדום; המתקפה של סוזן סרנדון, שבמסגרת פאנל על מקומן של הנשים בקולנוע הצהירה כי "אין לי שום דבר טוב להגיד על וודי אלן. הוא תקף מינית ילדה, הוא עשה עוול"; הנוכחות של ראיין גוסלינג וראסל קרואו, שהגיעו לפרמיירת "בלשים בע"מ", המוקרן מחוץ לתחרות ויעלה להפצה מסחרית בארץ בסוף השבוע הקרוב; וגם בכורת "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש, המשתתף בתחרות הרשמית. המבקרים ברחבי העולם שותפים לדעה כי זו התחרות המוצלחת ביותר של השנים האחרונות, וכחלק מן האופוריה הזו השתפכו גם על הסרט, בו אדם דרייבר, כיאה לשם משפחתו, מגלם נהג אוטובוס.

      כשהוא לא עם הידיים על ההגה, חוטא גיבור הסרט בכתיבת שירה, וגם "פטרסון" מתגלה כמעין פואמה קולנועית. ההערכה אליה בקרב המבקרים נראית לי מוגזמת מעט, אבל יש בה לא מעט רגעים מגניבים ויפים, ומהותי מכל, היא מציגה כלב מדהים – מרווין, שבמציאות היה בולדוגית בשם מולי, ולמרבה הצער הלכה לעולמה לאחר הצילומים ולא זכתה להגיע לריביירה.

      אך כיוון שפרסים אפשר לקבל גם אחרי מותך, אין ספק כי מולי ז"ל עוד תוכתר השנה כזוכה ב-Palm D'og, הפרס המחולק מדי שנה לכלבים המצטיינים בפסטיבל. ברוחה ולזכרה, לאחר חמישה ימים עמוסים ועשירים כל כך מבחינה קולנועית, גם לנוכחים בריביירה נותר רק לחרוץ לשון ולכשכש בזנב.

      שלוש בראש - שלושת הסרטים המדוברים בפסטיבל עד כה (טבלה מתעדכנת)

      "טוני ארדמן" - הקומדיה המרגשת והמפתיעה של מארן אדה על הקשר בין אב אקסצנטרי לבתו המנוכרת

      "סיירה-נבדה" דרמה אינטנסיבית ופטפטנית להפליא של הבמאי הרומני כריסטי פויו, העוקב אחר התכנסותה של משפחה מתאבלת

      "פטרסון" - סרטו המגניב והפיוטי של ג'ים ג'רמוש בכיכובו של אדם דרייבר כנהג אוטובוס שהוא גם משורר