פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2016: שריקות בוז, השפלות ופאסיב-אגרסיב

      תצוגת המשחק הנועזת של קריסטן סטיוארט התקבלה בגיחוך, מירי רגב וראיין גוסלינג עשו בושות, מועמד פוטנציאלי לאוסקר איכזב ורק ג'ף ברידג'ס הציל את המצב

      פסטיבל קאן 2016: שריקות בוז, השפלות ופאסיב-אגרסיב

      (בסרטון: קטע מ"Loving")

      כל שנה יש בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן סרט אחד לפחות, שאיכותו גורמת לעיתונאים לשרוק בוז מיד בתום הקרנתו הראשונה. עד כה היינו פטורים מכך, אבל המסורת הכתה שוב אמש (שני), עת הוצג בריביירה "Personal Shopper" פרי עטו של הצרפתי אוליבייה אסיאס, בכיכובה של קריסטן סטיוארט.

      האמריקאית, שכבר ראינו אותה בפסטיבל ב"קפה סוסייטי" של וודי אלן, מגלמת כאן קניינית עם כוחות על-טבעיים, המתקשרת עם אחיה המת, מה שמוביל אותה לשלל הרפתקאות מלנכוליות, מסתוריות ובסופו של דבר גם רצחניות.

      זהו אחד התפקידים הכי מאתגרים שסטיוארט עשתה עד עכשיו, אם לא הגדול והמרכזי מכולם: רוב הזמן חולקת השחקנית את המסך עם רוח רפאים שאנחנו לא רואים, כך שהגיבורה בגילומה מתגלה למעשה כדמות היחידה בסרט. הכל כאן עליה. כמו כן, זוהי אחת ההופעות הפרובוקטיביות ביותר של מי שהתפרסמה בזמנו בסדרת "דמדומים", כולל שתי סצנות בעירום מלא וגם סצנת אוננות אחת – בכל זאת, אנחנו בפסטיבל קאן.

      Personal Shopper (יח"צ)
      יורו-טראש. קריסטן סטיוארט ב"Personal Shooper" (צילום: יח"צ)

      השחקנית עומדת במשימותיה ומחזיקה היטב את המשא שעל כתפיה, אבל היא לא יכולה להציל את הסרט מעצמו. אסיאס יצר בעבר כמה עבודות קולנועיות נפלאות, למשל "מים קרים", "סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר" ולפני שנתיים "העננים של סילס מריה", שגם כן הוקרן בקאן וגם בו כיכבה סטיוארט. אך הפעם, למרבה הצער, האימה והאכזבה, הוא התקין תסריט מופרך ומגוחך.

      לפיכך, התצוגה של הכוכבת האמריקאית, כמו גם עבודת המצלמה המיומנת והיצירתית, מתבזבזים כאן על משהו שבשלב מוקדם מידרדר למחוזות היורו-טראש. במהלך ההקרנה, ככל שהקשקוש הלך והתפתח, היה לי ברור כי הוא עומד ודאי להביא את העיתונאים בקאן לאמץ את מיתרי הקול, והם עשו זאת במלוא המרץ, ואז גם שלפו את הסמרטפונים ומיהרו להפוך את "Personal Shooper" לחוכא ואיטלולא. עצוב שזה קורה לבמאי אהוב כל כך בסדר הגודל של איסאס, אבל אפשר לפחות להתנחם בזה שאין דוכנים לממכר עגבניות בכניסה לאולמות בריביירה, אחרת גורלו היה מעליב עוד יותר. הסרט לא נרכש להפצה בישראל, והרווח כולו שלנו.

      Loving (יח"צ)
      בדרך לאוסקר? לא כל כך מהר. מתוך "Loving" (צילום: יח"צ)

      אכזבה נוספת בתחרות הרשמית הגיעה אמש מכיוונו של ג'ף ניקולס, היוצר הצעיר שכבר הספיק לככב בקאן עם כמה סרטים, למשל "הסיפור של מאד". השנה, שיחרר האמריקאי לפתחנו את "Loving", דרמה על גבר לבן ואשה שחורה שנאבקים על הזכות לממש את אהבתם, בדרום ארצות הברית של שנות החמישים.

      ניקולס אמנם מצלם את הסיפור הזה בסגנון איטי ופיוטי שממצב את מעמדו כממשיך דרכו של טרנס מאליק, אבל בסופו של דבר מדובר בדרמה שגרתית לחלוטין, שמזכירה עשרות יצירות קודמות – לרגעים היא נראית כהעתק מדויק של "לאהוב אותה" בכיכובם של ג'וליאן מור ואלן פייג' מן השנה שעברה, רק שהפעם העלילה עוסקת בזכות לנישואים מעורבים ולא בזכויות הקהילה הלהט"בית. כל הקלישאות האפשריות קיימות בסרט, שצפוי לעלות על האקרנים אצלנו במהלך השנה, כולל כמובן דמותו של עורך דין ליברל, לבן ויהודי, שמגיח באמצע הדרך כדי להושיע את הדמות השחורה.

      אז אמנם כרגע יש עיתונאי תעשייה אמריקאים שמדברים על הסרט כמועמד פוטנציאלי לאוסקר, אבל אני לא קונה את זה: כל שנה יש את הדרמות הללו שבתחילה כולם מעלימים עין מרמתן ובטוחים שיגיעו רחוק במירוץ לזהב בגלל הנושא שלהן, אבל אז מתברר כי זה לא מספיק, כי מגיעים עם הזמן מועמדים איכותיים יותר שמשכיחים אותן, והן שוקעות אט-אט בשל איכותן. ב-2015, "לאהוב אותה" מילא את המשבצת הזו, והפעם בהחלט ייתכן שיהיה זה תורו של "Loving".

      לאחר שני המועמדים החלשים הללו, הגיע ג'ף ברידג'ס והציל את המצב. "Hell or High Water" בכיכובו, מערבון פשע אמריקאי שביים דיוויד מקנזי הבריטי, התגלה כאחד הסרטים המהנים במהדורה זו של הפסטיבל, ומשמח היה לגלות כי נרכש להפצה בארץ.

      בסרט, שמתחרה במסגרת הצד "מבט מסוים", מגלם ברידג'ס שריף על סף פרישה, אלא מה, שיוצא בעקבות שני שודדי בנקים, אותם מגלמים כריס פיין ובן פוסטר. מקנזי מיטיב לביים את סצנות השודים, המרדפים וחילופי היריות, אבל התענוג האמיתי כאן הוא מפגן הכוח של השחקן הוותיק. הוא מוציא מעצמו את כל מה שיש בו, וזה הרבה מאוד, וכך מצליח לבנות דמות מלאת ארס, צבע ועוקץ, המשעשעת את הקהל פעם אחר פעם בלשונה החריפה ובחוכמת החיים שלה.

      ראיין גוסלינג משפיל אשה רק בגלל המבטא שלה (מדקה 12:12)

      כמו כן, מחוץ למסגרת הרשמית, הוצג בפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית "בלשים בע"מ", פילם-נואר מודרני וקומי בכיכובם של ראיין גוסלינג וראסל קרואו, שביים שיין באלק, מי שעמד בעבר מאחורי סדרת "נשק קטלני" (כתסריטאי) וכן "קיס קיס באנג באנג" ו"איירון מן 3" (כתסריטאי-במאי).

      הסרט מגיע לארץ כבר בסוף השבוע הקרוב, אז אין טעם להרחיב עליו את הדיבור כרגע. אפשר רק לומר כי הוא זכה לתגובות טובות בריביירה. לעומת זאת, לא כולם בקאן אהבו את ההתנהלות של גוסלינג וקרואו.

      המופע המשותף של השניים התחיל במסיבת העיתונאים, בו גוסלינג השפיל עיתונאית איטלקייה אומללה בשל המבטא שלה באנגלית, וקרואו אמר לכתבת רדיו קולומביאנית "את חייבת לעבור לטלוויזיה. הפנים היפות שלך מתבזבזות על המיקרופון".

      כמו כן, לפי הדיווחים, גוסלינג התנהל כפרימדונה במסיבה לכבוד הסרט, והתנהגותו הגיעה לשיאה במפגש אינטימי יותר עם עיתונאים שהיה אמור להתקיים אמש. הכתבים שטרחו לנסוע במשך שעה מקאן למלון יוקרה על חופי אנטיב כדי לפגוש אותו גילו כי הכוכב לא כיבד אותם בנוכחותו למרות הסיכום המוקדם, והעדיף במקום זאת לעופף לו חזרה לאל.איי. כואב הלב לא לאהוב אותו יותר, אבל יכול להיות שאין ברירה.

      המבוכה של מירי רגב

      מירי רגב בקאן (יח"צ , מעיין אדם)
      האם בגלל ממשלת האחדות זו תהיה הפעם האחרונה שלה בריביירה? מירי רגב בקאן (צילום: יח"צ, קאן)

      מי שכן עמדה במילתה היא מירי רגב: לאחר שבמשך חודשים ארוכים פימפמו לנו את בואה לריביירה לכבוד חניכת הביתן הישראלי בקאן, אתמול זה סוף כל סוף קרה, בטקס שבלטה בו היעדרותה המוחלטת של התקשורת הבינלאומית בריביירה – כל העיתונאים כאן הוזמנו, אף אחד לא טרח לבוא, חוץ מאלה הישראלים כמובן ומי שעובדים בפרסומים של קהילות יהודיות ברחבי אירופה.

      לא הבחנתי גם ביוצרי שלושת הסרטים הישראלים הארוכים שמוקרנים בפסטיבל. אז מי כן היו? שומרי ראש, מאבטחים, עסקנים ורבנים. התחושה היתה שאנו צופים במשלחת מנופחת לאולימפיאדה, שאין בה ולו ספורטאי אחד.

      מי שלא הגיעו, חסכו מעצמם טקס ארוך ומביך למדי, עתיר בפולחן אישיות מלחך פנכה של השרה, שלא סיפקה בשורות משמעותיות במהלך נאומה, חוץ מאחת אולי: הצהרתה כי תפעל למען הקלות מיסוי, שיעודדו את שובם של פרויקטים הוליוודיים לצילומים בארץ. זו יוזמה חיובית כמובן, אבל היא לא תפתור את המתיחות הביטחונית בישראל, שבגינה מעדיפות הפקות בינלאומיות להדיר רגליהן מן הארץ.

      הנאום היה אמנם נרגש ומלא תשוקה ומרץ, אך עורר אי נעימות כיוון שרגב טעתה כמעט בכל השמות שהוזכרו בו, כולל בזה של יו"ר קרן הקולנוע הישראלי כתרי שחורי, מי שנחשב לדמות המרכזית ביותר בתעשייה בעשורים האחרונים, בעיקר בכל הקשור בקשרי הגומלין בינינו לעולם ולפסטיבל קאן. למרות כל פועלו, הוא אפילו לא זכה לכך שהשם שלו ייאמר נכון, ותחת זאת כונה "קיתרי".

      אי נעימות נוספת, לפי דיווח שהגיע לאוזני וואלה! תרבות, התחוללה במהלך הקרנת "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין. גורמים מן הסרט נעלבו מעקיצה שהופנתה לעברם מאחת מנשות המשלחת של מירי רגב, והיא מצדה קיבלה בצורה דומה את היחס הקריר של הבמאי כלפיה. לו רק היו מחלקים פרסים על פאסיב-אגרסיב, לישראל כבר היו בחצר עצים שלמים של דקלי זהב.

      שלוש בראש - שלושת הסרטים המדוברים בפסטיבל עד כה (טבלה מתעדכנת)

      "טוני ארדמן" - הקומדיה המרגשת והמפתיעה של מארן אדה על הקשר בין אב אקסצנטרי לבתו המנוכרת.

      "סיירה-נבדה" דרמה אינטנסיבית ופטפטנית להפליא של הבמאי הרומני כריסטי פויו, העוקב אחר התכנסותה של משפחה מתאבלת.

      "פטרסון" - סרטו המגניב והפיוטי של ג'ים ג'רמוש בכיכובו של אדם דרייבר כנהג אוטובוס שהוא גם משורר.