פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2016: ויגו מורטנסן עושה זין וגם מראה אותו

      פדרו אלמודובר חזר בסטייל, ויגו מורטנסן הציג באצבע משולשת את להיט האינדי שלו, שי אביבי הוכתר כ"לארי דיוויד הישראלי" ובונוס מיוחד: הפסקול הכי מדהים של הפסטיבל

      פסטיבל קאן 2016: ויגו מורטנסן עושה זין וגם מראה אותו

      (בסרטון: הטריילר של "קפטן פנטסטיק")


      לא חסרים בריביירה אנשי קולנוע מפורסמים ולרבים מהם לא חסר כסף, אבל פדרו אלמודובר הוא אחד היחידים שהשם שלו שורבב לפרשת מסמכי פנמה. בעקבות המבוכה הציבורית שהדבר גרם לו, התעורר ספק אם אכן יגיע השנה לכבד את הקרנת "חולייטה" פרי עטו, המתמודד במסגרת התחרות הרשמית, או שמא יעדיף להישאר במדריד ואולי אף למשוך את סרטו מהפסטיבל, ובכך למנוע מעצמו חשיפה תקשורתית שעלולה להוביל לשאלות לא נעימות.

      בסופו של דבר, אלמודובר הגיע אתמול (שלישי) כמו גדול, ועשה בשכל, שכן כך יכול היה להתענג על התגובות ל"חולייטה": ישנה הסכמה תקשורתית כי מדובר בסרטו הטוב מזה שנים, ולכל הפחות בשיפור משמעותי ובחזרה לכושר יחסית לעבודתו הקודמת, "לעוף מהתרגשות", שהיתה ככל הנראה מן הגרועות בתולדותיו.

      בסרט, המבוסס על שלושה סיפורים קצרים של אליס מונרו, מציג אלמודובר את סיפורה של אישה שבשמה נקראת המלודרמה הזו, ומתאר כיצד רגע לפני שעמדה לפתוח דף חדש, מפגש מקרי ברחוב מעורר אצלה שדים מן העבר. על פניו, נראה כי הוא עושה זאת בסגנון שכל כך אפיין אותו, כולל הצבעים העזים שכה מזוהים עמו. אך ככל ש"חולייטה" מתפתח, מתברר כי הוא הולך דווקא בכיוונים לא אלמודובריים בעליל, ומעריצי "הכל אודות אמא" ו"עקבים גבוהים" שיצפו כאן לתפניות עלילתיות מסוג מסוים, יגלו כאן משהו אחר לגמרי, מינורי הרבה יותר.

      הבחירה התסריטאית הזו היא היתרון והחיסרון של הסרט. יתרון, כי היא מבדלת אותו מיצירות קודמות של אלמודובר ומוסיפה לו ממד ייחודי ומסקרן; חיסרון, כי לאורך כל הדרך אנחנו ממתינים לאיזשהו טוויסט שלא מגיע, כך שהתחושה היא כי "חולייטה" משאיר את הקהל וחצי תאוותו בידו.

      פדרו אלמודובר (GettyImages , אנדראס רנץ)
      החיוך חזר לפניו. פדרו אלמודובר בקאן עם כוכבות סרטו "חולייטה" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אך גם אם "חולייטה" לא מותיר חותם עמוק, הצפייה בו כשלעצמה פשוט מענגת. התסריט מעט שדוף, אבל הבאתו אל הבד היא מופת של אלגנטיות: עבודת הבימוי מתגלה כמלאכת מחשבת, עיצוב ההפקה והתלבושות מרהיבים והתצוגות של אדריאנה אוגרטה ואמה סווארז, המגלמות את הגיבורה בשתי תקופות שונות בחייה, מלאות תשוקה עצורה. כשיעלו הכתוביות רבים ישאלו את עצמם, "מה, זה הכל?", אבל ספק אם נראה הקיץ סרט עם יותר סטייל ועם מלתחה כה מושלמת, וכשיעלה בארץ בעוד חודש, אין סיבה שלא יהיה להיט מסחרי, בדיוק כמו בימים בהם היה אלמודובר הקולנוען האירופאי האהוב בישראל.

      אלמודובר לא רק אזר אומץ להציג את הסרט בפרהסיה בתקופה רגישה בחייו, אלא גם הופיע למסיבת העיתונאים לכבודו והביא עמו פיל ענק שעמד בחדר, עד שמישהו סוף כל סוף קם ושאל את השאלה שכולם חיכו לה – על המעורבות שלו ושל אחיו ושותפו המקצועי אוגוסטין בפרשת הלבנת הכספים במקלט המס. "אנחנו השמות הכי פחות מעניינים שהוזכרו במסמכי פנמה", אמר על כך. "התקשורת הספרדית התנהלה כאילו אנחנו כוכבי הפרשה, אבל אם היו עושים סרט עליה, אפילו לא היו מזכירים את השם שלנו בקרדיטים".

      קאן 2016 (GettyImages , איאן גוון)
      אצבע משולשת. ויגו מורטנסן וכוכבי "קפטן פנטסטיק" בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      בצד "חולייטה" המדובר של אלמודובר, הוקרנו אמש בקאן גם שתי עבודות קולנועיות של יוצרים מוכרים הרבה פחות, אבל זה לא מנע מהם להתקבל במחיאות כפיים סוערות.

      הראשון היה "קפטן פנטסטיק" של מאט רוס, מי שעד כה היה מוכר בעיקר כשחקן, למשל בסדרה "אהבה גדולה". בסרטו העלילתי הארוך הראשון, שהוקרן במסגרת הצד "מבט מסוים", הוא מציג את סיפורו של היפי, בגילומו של ויגו מורטנסן, המגדל את משפחתו מרובת הילדים מחוץ לכל מסגרת חינוך פורמלית או מסגרת בכלל, ומתעקש להמשיך זאת למרות התנגדות החברה.

      כל שנה צץ לו להיט אינדי, שהולך מספיק קרוב לשוליים כדי להיחשב עצמאי ושובב, אך גם קורץ למרכז באופן שמאפשר לו להיות נגיש ולדבר לקהל רחב. בעבר היה זה "מיס סאנשיין הקטנה" וב-2016, נראה כי "קפטן פנטסטיק" ימלא את המשבצת הזו. משחקי המילים בכותרות שעוד יתפרסמו בעניינו כבר כותבים את עצמם – זהו סרט פנטסטי.

      פנטסטי, כי אף שהוא נמשך שעתיים, אין בו רגע דל, ותחת זאת מציע מאט רוס לצופיו שלל מעדנים ומטעמים. לכל אחד יש משהו שהוא יכול לקחת מכאן: אוהבים ניים-דרופינג אינטלקטואלי? קבלו, הנה בדיחות על נועם חומסקי; מעריצים את גאנז אנ' רוזס? בבקשה, הנה ביצוע אקוסטי ל"Sweet Child of Mine"; הבאתם ממחטות לאולם? צירוף מקרים, כי בדיוק מגיעה סצנה סוחטת דמעות; רכשת כרטיס רק כדי לראות את הבולבול של ויגו מורטנסן? לא תיכננו, אבל אם כבר ביקשתם יפה, הנה הדמות שלו יוצאת מקרוואן בלבוש אדם וחווה.

      ברוח הסרט, ויגו מורטנסן לא רק חשף את ה*ביפ ביפ*, אלא גם הקפיד לעשות אצבע משולשת מחוץ למסך, הן על השטיח האדום, הן במהלך הצילומים לעיתונות והן בתום ההקרנה, וסחף עמו את שאר אנשי הצוות. כמובן שלא צריך להתרשם יותר מדי מן החוצפה הזו, כי עם כל מעלותיו, "קפטן פנטסטיק" רחוק מלהיות מניפסט מרקסיסטי ומהפכני או משהו כזה, ועדיין בסך הכל מדובר בסרט מוצלח, והוא ודאי ישבה לבבות רבים בעת שיופץ בארץ במהלך השנה הקרובה.

      סטנדינג אוביישן ארוך ויפה היה גם מנת חלקו של "Fiore", מעין גרסה איטלקית של "400 המלקות"', שהוקרנה במסגרת "השבועיים של הבמאים". הקהל התאהב בכוכבים הצעירים והלא מקצועיים של הדרמה הזו, אותם איתר הבמאי קלאודיו ג'יובאנזי ברחוב, בכלא וכיוצא בכך, וסירב להיפרד מהם בתום ההקרנה. במקום זאת, עמדו הצופים ומחאו כף במשך דקות ארוכות, ואילולא הסדרנים היו מגרשים אותם, נראה היה שימשיכו לעשות זאת לנצח.

      שבוע ויום (יח"צ)
      סוף סוף האמריקאים והצרפתים מצאו משהו להסכים עליו. מתוך "שבוע ויום" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      בינתיים, "שבוע ויום", סרט הביכורים של אסף פולונסקי, סיים את רצף ההקרנות שלו בפסטיבל, וסיכם כאן קמפיין יוצא מן הכלל. הן בתקשורת האמריקאית והן בזו הצרפתית, שבדרך כלל חלוקות בדעותיהן, מתלהבים מכישרונו של הבמאי הטירון ומשבחים את כוכבי הדרמה הקומית שלו, יבגניה דודניה ושי אביבי, שכונה בשתי ביקורות שונות "לארי דיוויד הישראלי".

      והיו עוד שלל סופרלטיבים. ב"הוליווד ריפורטר", מן החשובים בעיתוני התעשייה, נכתב כי "מפיצים ברחבי העולם ודאי ימצאו עניין רב בסרט, שמצליח להיות מיוחד ונגיש באותה שעה". בלז אקו הצרפתי השתפכו והוסיפו כי "'שבוע ויום' גם מרגש, גם מותח וגם מבדר. התסריט שלו מפתיע והבימוי מקורי. פולונסקי הוא שם שחייבים לעקוב אחריו". ביקורות חיוביות ודומות, שחזרו על הדברים הללו או על חלקם, התפרסמו גם בלה מונד, ליברסיון וטלרמה, שלושה מן הפרסומים החשובים בצרפת, ובאינדי ווייר, האתר המרכזי בעולם הקולנוע העצמאי האמריקאי. אגב, באף מקום לא התפתו למשחקי מילים על חשבון הדימיון בין שם המשפחה של הבמאי לרומן פולנסקי. מתברר שבכל זאת הבדיחות העבשות של העולם פחות צפויות מכפי שאפשר היה לחשוב.

      ובכל זאת, היה גם מי שהשבית את השמחה – ביקורת חמוצה ב"וראייטי", מחשובי הפרסומים בהוליווד, שטען כי הסרט "מעלה חיוך ותו לא". זה בוודאי לא יעזור ל"שבוע ויום" אבל כרגע לא מפריע לו לצבור תהודה בינלאומית ולסגור חוזי הפצה בשלל טריטוריות. אין ספק כי עוד נשמע עליו הרבה במהלך השנה.

      לעומת זאת, "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין, שגם כן הוקרן כאן ביום ראשון, הוא סרט מאתגר וחידתי יותר, וגם כזה שבניגוד לפולונסקי, דן בנושאים פוליטיים, מה שכמובן הופך את העיסוק בו לרגיש יותר. כתוצאה מכך, היה ברור שהתגובות אליו יהיו מעורבות, וזה אכן מה שקורה.

      פיטר ברדשאו, המבקר המהולל של הגרדיאן הבריטי, שיבח בטוויטר את קולירין, אבל בלה מונד באו אליו בטענות כיוון שאינו "ביקורתי מספיק". בליברסיון כינו את סרטו "מוזר ולא ברור", והוליווד ריפורטר טען כי זו עבודה קולנועית חריפה ופואטית אך גם מעט איטית ומייגעת.

      "וראייטי", מצדו, כתב שזה הסרט הכי עמוק אבל גם הכי בעייתי של הבמאי, והלין ש"כל הערבים בו הם או טרוריסטים או אנסים פוטנציאלים". הוא סיכם את הביקורת בכך ש"מעבר להרים ולגבעות" ודאי עוד יעורר דיון בישראל, ואכן אין ספק שזה יקרה.

      ולסיכום: עוד לא ברור מי יקטוף את דקל הזהב בפסטיבל, אבל אין ספק מי יזכה בתואר הפסקול הטוב ביותר – "דבש אמריקאי", סרטה של אנדריאה ארנולד שהוקרן כאן ביום שבת, המציג רצף פנומנלי ועשיר להפליא של שירים מדהימים, חלקם קאנוניים וחלקם כאלה שמעולם לא נשמעו קודם לכן בקולנוע.

      הפסקול טרם התפרסם רשמית, אבל הנחתי ידיי על רשימת אותם שירים והרכבתי מהם מיקסטייפ. עבודת האוצרות המוזיקלית של ארנולד עומדת בזכות עצמה, גם בלי קשר למתרחש במסך, אז ההאזנה מומלצת גם למי עוד לא צפה ב"דבש אמריקאי", שיופץ בארץ במהלך השנה הקרובה.

      "דבש אמריקאי": כל השירים מהסרט