(בסרטון: קטע מ"זה רק סוף העולם")
פסטיבל קאן נכנס לסוף השבוע האחרון שלו, בתומו יגיע טקס חלוקת הפרסים של התחרות הרשמית ביום ראשון הקרוב. מי שמכירים היטב את המעמד הזה הם האחים ז'אן פייר ולוק דארדן, שקטפו בעבר את דקל הזהב בשתי הזדמנויות שונות, על "רוזטה" ועל "הילד": הישג שיוצרים מעטים, בטח כאלה שעודם בחיים, יכולים להתגאות בו.
למרות זאת, יש כאלה שנהנים להקניט את האחים הבלגים, וטוענים כי בכל פעם, הם תמיד עושים את אותו הסרט. ואכן, הצמד אינו מאותם יוצרים שנעים בין מערבונים לסאטירות על הוליווד: מאז ומעולם, הם מוציאים תחת ידיהם אך ורק דרמות ריאליסטיות, עתירות מחויבות חברתיות.
זה אף פעם לא השתנה ואין סיבה שזה ישתנה עכשיו, כשהמצב הכלכלי-חברתי כה רגיש ומורכב. לכן, נחשו מה, מתברר שהם שוב עשו אותו סרט: "הבחורה הלא ידועה" פרי עטם, שערך אמש את הבכורה העולמית שלו במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל, אכן מזכיר בסגנון שלו ובתכניו את עבודתיהם הקודמות. שוב דרמה מחוספסת וקורקטית על דמויות הנדרשות לקחת אחריות, לצאת מן הקונכייה האינדיבידואלית שלהן ולמלא את התפקיד שיש לכל אחד מאיתנו בקולקטיב: במקרה זה, מדובר ברופאה, בגילומה של אדל האנל המצוינת, שלא מסכימה לפתוח את שערי הקליניקה שלה למהגרת המצלצלת בפעמון לאחר שעת הסגירה, ואז נאלצת להתמודד עם רגשות האשם כשמתברר כי הדבר הוביל למותה.
אז כן, האחים דארדן שוב הלכו בכיוונים מוכרים, וטוב שכך כי בתקופות כאלה אנחנו זקוקים ליצירות קולנועיות שכאלה. חוץ מזה, גם מי שמתלונן בפעם האלף על כך שהם ממחזרים את עבודתם בפעם האלף חוטא בחזרה על עצמו, אז אולי פשוט עדיף שכולנו נפסיק להורות אחד לשני להשתנות ונמשיך במה שאנחנו מאמינים בו.
וכן, "הבחורה הלא ידועה" מרגש פחות מסרטים אחרים של הדארדנים, למשל הדרמה הקודמת שלהם, "יומיים ולילה". אך אין בו גרם של שומן מיותר, והוא מצליח לעורר תכונה, עניין ומתח. לאורך כל הדרך, משכילים היוצרים הבלגים ללפות את הקהל ולמשוך אותו לעולמם של הגיבורים, וכך לאלץ את הצופים להרהר בדילמות העולות מן העלילה, ובראשן השאלה הגדולה מכל לו הייתם שומעים אדם זר זועק לעזרה, מה אתם הייתם עושים?
אז אמנם, "הבחורה הלא ידועה" אינו מטלטל מספיק כדי להבטיח דקל זהב שלישי במספר לאחים דארדן, אבל הוא עומד במשימה חשובה לא פחות: להשאיר את הצופים בו עם הרהורים רלוונטיים, בהם ימשיכו להתחבט גם הרבה לאחר צאתם מן האולם.
התחרות הרשמית נחשבת השנה מוצלחת יחסית, אך בצד סרטים בסדר הגודל של "הבחורה הלא ידועה" ו"טוני ארדמן", למשל, יש בה גם נפילות. הגדולה מכולן הגיעה אמש, עת הוקרן לעיתונאים "זה רק סוף העולם", סרטו החדש והמאכזב של ילד הפלא הקוויבקי קסבייה דולן.
אם בעבודתו הקודמת, "מאמי", הגיע היוצר לנקודת שיא בקריירה, כאן הוא צנח לשפל, והדרמה על הסופר החוזר לבית משפחתו המנוכרת לאחר היעדרות ארוכה מתגלה כסרט הפחות מוצלח בתולדותיו. אמנם, התסריטאי-במאי הצליח לגייס לכאן כמה מן הגדולים בכוכבי צרפת, ובהם מריון קוטיאר, ונסן קאסל וליה סיידו, אך אלה מתבזבזים על דמויות לא מעניינות שמתישות אותנו בדיאלוגים פטפטניים.
קרן האור היחידה היא הפסקול המסעיר, שמשלב בין שירים של גריימז ופואלס ל"נומה נומה היי" וכמה בחירות מפתיעות ואפקטיביות אחרות. אך כל השירים הללו הם רק אתנחתאות רגעיות שלא מצילות את הסרט, והוא נותר משעמם וריק להפליא. עד כדי כך אין בו כלום, שהקהל אפילו לא טרח לשרוק בוז בתום ההקרנה למה לטרוח? בסיומה, לא יכולתי להתאפק ומתוך הייאוש הרגעי, סיננתי בדרך החוצה, "כמה שסרטים יכולים להיות דבר סתמי. נמאס לי מקולנוע". מבקר ותיק שהילך בצידי הביט בי והגיב "עצה מבעל ניסיון: אתה עדיין צעיר, תברח כל עוד שאפשר".
דולן תמיד הקפיד למלא את המסך בשלל דמויות נשיות, והשנה נוהגים כך גם יוצרות ויוצרים אחרים בתחרות הרשמית. רבים מן הסרטים בה מעמידים אשה במרכזם, וזאת עושה גם "אקווריוס" של קלבר מנדונסה פילו, בו מגלמת סוניה בראגה אשה הנלחמת בתעצומות גוף ונפש בפרויקט פינוי-בינוי, ולא מאפשרת לכוחניות של יזמי הנדל"ן להכניע אותה.
יש סרטים שאינם אלא בסיס למופע היחיד של המככבים בהן. גם "אקווריוס" מתגלה כאחד כזה. אפשר להצטער שהוא לא שלם יותר ואינו מתעלה לרמות סרטו הקודם של הבמאי, "צלילים מהשכונה" המופתי, ואפשר גם פשוט להתרווח וליהנות מן ההופעה של בראגה, מי שזכורה לנו מ"דונה פלור ושני בעליה" ומ"נשיקת אשת העכביש", למשל, וכאן מציגה את תפקיד חייה.
החזאים השונים כבר מעריכים כי תצוגה זו תזכה את בראגה בפרס השחקנית בפסטיבל. גם הודות לאיכות העבודה שלה כשלעצמה; גם כאות הוקרה לקריירה הארוכה של הכוכבת, בת שישים וחמש; וגם כהערכה לאקטיביזם שלה ושל שותפיה ל"אקווריוס", שניצלו את הפרמיירה שלו כדי להפגין נגד הדחתה של נשיאתם, דילמה רוסף, והרימו שלטים לפיהם "ברזיל אינה דמוקרטיה" ו"אנו חווים הפיכה", מה שהזכיר לנוכחים בריביירה כי בין כוס שמפניה אחת לאחרת, קורים דברים בעולם.
ולסיכום: בשעה שבישראל מתזזים בין לא פחות משני ביתנים בפסטיבל, לפלסטינים אין מדינה ולכן גם לא זכות להקים ולו ביתן אחד. בכל זאת, כמה מפיקים לא אמרו נואש והציגו אמש במסגרת שוק הסרטים יוזמה חוץ-טריטוראלית בשם "Future Logic", ששמה לעצמה למטרה לאגד בין יוצרים ממוצא פלסטיני, שמכורח הנסיבות פזורים במקומות שונים בעולם.
במסגרת האירוע, שקן לואץ' כיבד אותו בנוכחותו, הוצגו הפרויקטים עליהם עובדים כעת אותם יוצרים. מנקודת מבט ישראלית, הסרט שאולי ימשוך את מירב תשומת הלב הוא
"Makaf", מותחן פסיכולוגי שתקציר עלילתו מספר כי יעסוק ב"צעיר, כוכב נבחרת הכדורסל של מחנה פליטים, שחברו הטוב ביותר נרצח בידי כוחות הביטחון הישראלים, ובתגובה הוא מתחזה למתנחל ותופס כך טרמפ עם ישראלי, ואז דוקר אותו במברג ומשליך את גופתו במחסום של צה"ל".
עם זאת, ברוב הפרויקטים האחרים המילה "ישראל" אפילו אינה מוזכרת, והם עוסקים בשלל נושאים שונים ומשונים בהוויה הפלסטינית, ועושים כך באמצעות ז'אנרים מגוונים: אנימציה, דרמות היסטוריות, דוקו אוונגרדי וגם סרטי זומבים. ככה זה, כשלא עסוקים בשמלה של שרת התרבות, יש זמן לעשייה קולנועית ענפה.
הטופ 3: שלושת הסרטים המדוברים בפסטיבל (טבלה מתעדכנת)
"טוני ארדמן" - הקומדיה המרגשת והמפתיעה של מארן אדה על הקשר בין אב אקסצנטרי לבתו המנוכרת.
"פטרסון" - סרטו המגניב והפיוטי של ג'ים ג'רמוש בכיכובו של אדם דרייבר כנהג אוטובוס שהוא גם משורר.
"אקווריוס" - סרט ברזילאי פמיניסטי ואנטי-קפיטליסט המעניק לסוניה בראגה את תפקיד חייה