כחודשיים לפני תחילת אולימפיאדת ריו, עלה לאקרנים כאן אמש (חמישי) "המרוץ", סרט אמריקאי טרי המגולל את אחד הסיפורים המפורסמים בתולדות המשחק האולימפיים, אם לא הגדול והדרמטי שבהם: כיצד, ב-1936, האתלט האמריקאי שחור העור ג'סי אוונס קטף ארבע מדליות זהב ושבר שיאים מול עיניו הנבוכות של אדולף היטלר, שנאלץ לשבת ביציע ולחזות כיצד תורת הגזע שלו מופרכת פעם אחר פעם.
אם כך, זה סיפור על ספורט, אבל לא פחות חשוב מכך, על גזענות. כפילות זו באה לידי ביטוי כבר בשמו המקורי של הסרט, "Race", והולכת לאיבוד בתרגום, אם כי אפשר לכל הפחות לשבח את המפיצים על כך שהקטינו ראש והסתפקו ב"המרוץ" ולא ניסו להתחכם עם "המרוץ נגד החושך" או משהו בסגנון.
כך או כך, מי שאינם חובבי אתלטיקה ישמחו לשמוע כי מבין שני ההיבטים, בוחר "המרוץ" לשים דגש על האספקט האנושי-היסטורי, ומצמצם את ההתעסקות בספורט. אף שהסרט ממש לא תוחם את עצמו להיקפים של ריצה קצרה ונמשך לא פחות משעתיים ורבע, אין בו הרבה סצנות שמתרחשות במגרש האתלטיקה, וגם המעטות שיש חולפות די מהר, בלי הצטעצעויות קולנועיות מהסוג שראינו ב"מרכבות האש" למשל. כאן לא תראו את אוונס מתקרב לקו הסיום בסלואו-מושן ולצלילי מוזיקה דרמטית.
תחת זאת, מבכר "המרוץ" להתמקד בדרמות שהתרחשו מחוץ לאיצטדיוני האתלטיקה: הרקע האישי של אוונס, בן למשפחה קשת יום שחווה שלל משברים משפחתיים וזוגיים וכמובן סבל גם מאפליה וגזענות בארצות הברית, לפני ואחרי שנסע להתחרות על המדליות בגרמניה; סיפורו של מאמנו הכריזמטי והמוטיבטור, שלפחות לפי המתואר כאן היה אצן מתוסכל, וזכה להגשים דרך תלמידו את חלומותיו; המחלוקת שהיתה בארצות הברית סביב השאלה אם יש להחרים את האולימפיאדה בשל המדיניות הנאצית, והוכרעה בסופו של דבר בגלל שיקולים כלכליים מפוקפקים ומקוממים של עסקנים מושחתים; וגם נקודת המבט של הרייך השלישי, המובאת לנו דרך עיניהם של אשף התעמולה יוזף גבלס והבמאית לני ריפנשטאל, שניצלה את ההתמודדויות הספורטיביות כדי להפיק בשירות הצורר את "ניצחון הרצון", אבן דרך קולנועית מצד אחד ותועבה מוסרית מצד אחר.
מובן שאי אפשר להקיף כל כך הרבה נושאים בלי להתבלבל ברגליים ולמעוד באיזשהו שלב, וכך קורה גם כאן: קו העלילה של גבלס וריפנשטאל נראה כסרח עודף תמוה ומיותר, אם כי אפשר להעריך את העובדה שהם מדברים ביניהם בגרמנית, ולא באנגלית עם מבטא מגוחך כנהוג בדרמות היסטוריות שכאלה. כמו כן, קשה גם שלא להשתומם נוכח הצורה החיובית והאוהדת בה מוצגת כאן היוצרת המושמצת, מי שזכתה לכינויים "הבמאית של השטן" ו"הדיווה של הרוע". סרט זה בוחר דווקא להתרפק באהבה על דמותה של מי שהיתה זרוע נוספת של היטלר והוכיחה איזה שימושים מגונים אפשר לעשות במצלמת הקולנוע, ומציג אותה כמאמי הלאומית והמבוגרת האחראית של הרייך השלישי.
חוץ מן הסוגיה הצורמת הזו, ואף שאינו מתעלה לרמה שמבטיחה מדליית זהב או בכלל מקום בפודיום, "המרוץ" מתגלה בסך הכל כסרט הגון וראוי. השחזור התקופתי מוקפד ומרשים, הצילום נאה, והתסריט רהוט, ומצליח להעביר באופן נהיר ומעניין שיעור מאלף על פרק היסטורי שרובנו מכירים בקווים כלליים, אך לא לפרטי פרטים.
את הסרט ביים סטיבן הופקינס, במאי אוסטרלי עם קריירה מוזרה ביותר ולא אחידה, שבעבר היה אחראי לנפילות בסדר הגודל של "אבודים בחלל" וכדומה, אך כאן מנווט את הדרמה באופן מיומן וקולח בסך הכל, ובלי ליפול לשלל מהמורות שהמתינו על מסלול המכשולים הקולנועי. "המרוץ" אמנם אינו מרגש, אבל בניגוד לדרמות ביוגרפיות רבות אחרות מסוגו, הוא גם לא קיטשי או סנטימנטלי, ומנגד לא אקדמי או דידקטי.
הופקינס מצטיין בעיקר בהדרכת השחקנים. סטיבן ג'יימס, שנכנס כאן לעורו של אוונס, מספק הופעה שקטה וטובה, וג'ייסון סודייקיס, שמגלם את מאמנו, מציג כאן את תפקיד חייו. עד כה ראינו את השחקן הסימפטי בעיקר בקומדיות, "איך להיפטר מהבוס" למשל, אבל כבר בהן היה ברור שמסתתרות בו יכולות רב-גווניות, וכאן הוא זוכה סוף כל סוף להפגין אותן ולהוכיח את המנעד הדרמטי הרחב שיש לו.
בסיכומו של דבר, "המרוץ" אינו סרט גדול, ולא פלא כי יצא לאקרנים כעת, בתקופה קולנועית מתה יחסית, ולא בעונת האוסקרים, שבה מופצות בדרך כלל עבודות קולנועיות מן הז'אנר הזה. עם זאת, הצפייה בו בהחלט לא משעממת, ומנקודת מבט מקומית, יש בה ערך נוסף.
לצד תיאור התלאות של אוונס ושאר האצנים שחורי העור, טורח הסרט להציג גם את האפליה והרדיפה שהיתה מנת חלקם של אתלטים יהודים באותה תקופה, ובכך מזכיר כי מצוקתם של שני המיעוטים תמיד היתה כרוכה זה בזה. בכך מהווה "המרוץ" תזכורת היסטורית לכל אותם ישראלים הנהנים לנהום לעבר ספורטאים בשל צבע עורם או מלכתחילה לא מסכימים שישחקו בקבוצתם בגלל מוצאם. הגזענות, אנחנו למדים כאן שוב, אינה מפרידה בין צבעים: היא ריצת מרתון שכולנו נדרשים לעבור אותה יחדיו.