האמונה בחיים שלאחר המוות היא אלמנט נוכח ברוב התרבויות לאורך ההיסטוריה האנושית. בין אם מסיבות של שליטה דתית או סתם כי לאנשים קשה להיפרד מאהוביהם, המין האנושי לא רוצה להאמין שהמוות הוא הסוף. בהתאם לזאת, גם הרוחות הקולנועיות מסרבות לגווע. "צידה השני של הדלת" ("The Other Side of the Door"), סרט הרוחות דל התקציב של הבמאי הבריטי הצעיר יוהנס רוברטס, הוא ההוכחה החדשה לכך.
הסרט, שיצא לאחרונה בפורמט ביתי, עשה סיבוב מהיר במספר מצומצם של בתי קולנוע ברחבי העולם וגרף כ-11 מיליון דולר. לא רע, אבל רחוק מהמספרים שהורגלנו להם מאין ספור סרטי הרוחות שהולעטו לגרוננו בשנים האחרונות.
הסרט הוא קופרודוקציה אמריקאית-בריטית-הודית ומציג את סיפורה של משפחה אמריקאית שהחליטה להשתקע במומבאי. על ראש המשפחה רובץ ענן שחור בדמות תאונה איומה שגרמה למותו בטביעה של אוליבר, בנם הבכור של מריה (שרה וויין קאליס, "המתים המלכים") ומייקל (ג'רמי סיסטו, "עמוק באדמה"). במקום לדאוג לבתם בת החמש שדווקא כן שרדה את התאונה, לוסי, שני ההורים בוחרים להתמודד עם האובדן בצורות הפוכות.
בעוד האב מדחיק לחלוטין את הטראומה, מריה אכולת רגשות אשם ואינה מצליחה להמשיך בחייה. לאחר ניסיון התאבדות כושל, עוזרת הבית ההודית של המשפחה מספרת לה על מקדש עתיק בו ניתן לפזר את אפר אהובה ולשוחח איתו פעם אחת אחרונה מבעד לדלת המקדש. רק דבר אחד אסור בתכלית האיסור: לפתוח את הדלת ולערבב את עולם החיים עם המתים.
קל לטעון ש"צידה השני של הדלת" הוא לא יותר מגרסה דהויה ל"בית קברות לחיות" בהודו, אבל זה יעשה עוול לכל שאר סרטי האימה הקלאסיים שנשדדו והוכו על ידי יוהנס רוברטס. יש לנו ראשים מסתובבים היישר מ"מגרש השדים", שבטים קניבלים מ"שואת הקניבלים", שדים זוחלים על ארבע סטייל "הטינה" וגם ילדה עם כדור אדום כמו ב-"The Changeling" עם ג'ורג' סי. סקוט. אבל אם להיות כנים, גם לגנוב צריך לדעת, והבמאי הזה בהחלט יודע.
אחד מן הדברים המעניינים בסרט היא העובדה שהוא אינו מסתפק בהפחדות זולות (ויש כאלה) אלא גם מוסיף ממד אדיפלי להתנהגות רוחו של הבן, ששב מן המתים ויעשה הכל כדי להתאחד עם אימו, בעולם הזה או בעולם הבא. מעבר לכך, "צידה השני של הדלת" עוסק בצורה שטחית בסוגיות המשומשות של פירוק התא המשפחתי, התמודדות עם אובדן וכמובן החיים כזר בהודו, מקום בו אתה יכול לעשות מה שבא לך עם גופת ילדך ואיש לא ישאל שאלות. כדי לסחוט את מירב ההנאה מן הצפייה, מומלץ גם להתעלם מהחורים הרבים בעלילה כמו "למה האבא נעלם לחצי מהזמן?" או "למה עוזרת הבית ההודית מכניסה את עצמה ואת מריה לצרה הזאת?".
הצילום של מקסים אלכסנדר (הצלם הקבוע של אלכסנדר אז'ה ופרנק חלפון) בהחלט גורם להפקה להיראות הרבה יותר יקרה מעלותה בפועל, ועושה את המקסימום עם המעט שהתקציב איפשר. למרות כל הטרוניות, "צידה השני של הדלת" מתגלה בסופו של דבר כצפייה סבירה לחלוטין ורחוק מלהיות מן הגרועים שבסרטי הרוחות. הוא עשוי טוב מבחינה טכנית, הסיפור מתקדם במהירות והבמאי רוברטס לוחץ על הכפתורים הנכונים רוב הזמן. הסרט אולי לא יזיז הרבה לחובבי אימה משופשפים, אבל אני מעריך שאילו הגיע לבתי הקולנוע אצלנו, היו לו סיכויי הצלחה בקרב הקהל הצעיר הצמא למשהו שיקפיץ את ישבנו.
"העין שבמבוך": הטריילר
בניגוד ל"צידה השני של הדלת", "העין שבמבוך" היה צריך להמתין יותר מארבעים שנים לפני שיצא בפורמט ביתי. כניסת ה-DVD, ובהמשך הבלו-ריי לחיינו, איפשרו לחובבי הקולנוע ברחבי העולם לא רק לצפות בסרטים האהובים עליהם באיכות גבוהה בנוחיות ביתם, אלא גם לגלות זרמים וז'אנרים רבים שבסיטואציה שונה היו עלולים להישאר חבויים מן העין. אחד מהז'אנרים המעניינים, ולבטח המהנה שבהם, הוא הג'יאלו (איטלקית: צהוב, ברבים: ג'יאלי).
סרטי הג'יאלי הם מותחנים איטלקיים שזכו לעדנה מאמצע שנות השישים ועד תחילת שנות השמונים וקיבלו את שמם מסדרת ספרי פאלפ בעלי כריכה צהובה שהיו פופולריים בארץ המגף, בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. ברוב המקרים, עלילותיהם של סרטי הג'יאלי כללו מעשיות רצח בסגנון "מי עשה את זה", אך מה שהבדיל את האיטלקים מסרטי המתח האמריקאים של אותה תקופה היתה בעיקר האסתטיקה. כיאה לבמאים שגדלו כל חייהם על אמנות פלסטית מהרמה הגבוהה ביותר, האסתטיקה של סרטי הג'יאלו היתה אחד האלמנטים הבולטים בהם: רציחות מסוגננות, צבעים בוהקים, עירום שנע על הסקאלה שבין טראשי לאמנותי, תנועות מצלמה ייחודיות והדובדבן שבקצפת: פסקולים מדליקים מאת אניו מוריקונה, גובלין, ברונו ניקולאי, סטלביו צ'יפריאני ואחרים.
מאז תחילת שנות האלפיים, אז "התגלה" הג'יאלו מחדש בזכות ה-DVD, יצאו בפורמט ביתי כמעט כל סרטיהם של הבמאים המובילים בז'אנר דוגמת מאריו באווה, דריו ארג'נטו, סרג'יו מרטינו ולוצ'יו פולצ'י. אולם גם סרטים של במאים פחות מוכרים זכו וזוכים להפצה וממשיכים לענג את חובבי הז'אנר. כזה הוא "העין שבמבוך", סרטו של מאריו קאיאנו מ-1972, שזכה למהדורת בלו-ריי בחודש שעבר.
הסרט מביא את סיפורה של בחורה צעירה בשם ג'ולי (רוזמרי דקסטר) שמתעוררת מסיוט מחריד המצולם וערוך בצורה מבריקה בו היא עדה לרצח אכזרי של בן זוגה, פסיכיאטר בשם לוקה, רק כדי לגלות עם הבוקר שהאחרון נעלם מעל פני האדמה. רמז בודד שהשאיר אחריו, שולח את ג'ולי לכפר קטן באי הטוסקני אלבה. שם היא מוצאת וילה מבודדת בניהולה של אישה אקסצנטרית בשם גרדה (בגילומה של אלידה ואלי המצויינת מ"סספירייה" ו"האדם השלישי"). בווילה מתגוררת חבורת אמנים בוהמיינים מפוקפקים שלכל אחד מהם סיבה כלשהי לרצות במותו של לוקה. כמיטב המסורת של הז'אנר, חלק נכבד מן הדמויות מקפדות את חייהן מוקדם מן הצפוי ולא מזקנה. פרצי האלימות עשויים היטב, אך לא מתעלים ולא לוקחים את מירב הפוקוס.
"העין שבמבוך" נפתח בציטוט מאת הסופר חובב המבוכים חורחה לואיס בורחס: "מבוך נועד בסופו של דבר לבלבל את מוחו של האדם. לא משנה כמה הוא עשיר בסימטריה, הוא עדיין כפוף לאותו סוף". הציטוט הנ"ל בהחלט מצדיק את עצמו במהלך הדרך. ג'ולי נעה פעמים רבות בין מציאות לחלום ומקבלת החלטות שנראות על פניו כתמוהות ולעיתים אף חשודות. מהלכי העלילה וטכניקות הצילום מכניסים את הצופה למבוך שנדמה שכל פנייה בו מובילה למבוי סתום.
נוסף לכך, הבמאי משתמש במפגש של הגיבורה עם קבוצת האמנים (שכוללת בין השאר טרנסוויסט, פדופיל וסוחר סמים) ועם גנגסטר בגמלאות (אדולפו צ'לי הגדול מ"כדור הרעם") כדי וליצור סדרת אירועים על גבול הסוריאליסטית ועדיין לשמור על עניין וציפייה לראות מה יהיה הצעד הבא של גיבורת הסרט.
הבמאי, שהלך לעולמו לפני פחות משנה, הספיק בארבעים שנות קריירה לביים כמעט בכל סוגה אפשרית בתעשייה האיטלקית: מערבוני ספגטי, סרטי מיתולוגיה יוונית (הידועים בכינוי סרטי "חרב וסנדל"), קומדיות ומותחני פשע. "העין שבמבוך" הוא אמנם הביקור היחידי של קאיאנו בז'אנר הג'יאלו אבל בהחלט ניצב אורח ראוי, גם אם לא מהסרטים הבולטים בז'אנר.