בעבר אמן צעיר היה צריך להופיע, לשלוח דמואים ולקוות שחברת תקליטים תגלה אותו ותיצור לו קריירה. היום לא רק שלא צריך חברת תקליטים כדי להקליט, אפשר גם לנהל קריירה שלמה. זה בדיוק הסיפור של וויל טולדו מווירג'יניה שהוציא באופן עצמאי 10 אלבומים לבנדקמפ תחת השם Car Seat Headrest לפני שלייבל האינדי מטאדור "גילה" אותו בשנה שעברה בזכות אחד המתמחים בלייבל. אלבום הבכורה של טולדו במטדור, "Teens of Style", היה למעשה אלבום אוסף של שירים נבחרים מאלבומיו הראשונים (בעיקר משניים מהם) שהוקלטו מחדש. כעת יוצא האלבום "Teens of Denial". אלבום ראשון שנכתב עבור הלייבל, עם מפיק חיצוני (סטיב פיסק) ועם להקה.
מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש מהווה שכלול וקפיצה קדימה ביחס לקודם, ובוודאי ביחס לחומרים שטולדו הקליט לבדו. זה לא אומר שהם "עגולים" או נעימים יותר. זה פשוט אומר שהרעש שמקיף אותו מופק טוב יותר. היתרון בלצאת אל העולם עם האלבום ה-12 שלך הוא ביכולת של האמן לגבש ולמצוא את קולו, והקול של טולדו בן ה-24 מדויק להפליא. "מה קרה לילד השמנמן שחייך כל הזמן ואהב את הביץ' בויז?", הוא שואל בשיר "Destroyed By Hippie Powers" ומיד עונה: "מה שקרה זה שהרגתי את המזדיין, לקחתי לו את השם וקניתי משקפיים חדשים". תפיסת טולדו את המושג "התבגרות" ברוטלית, מייאשת אבל לא חפה מאירוניה עצמית והיא נשזרת היטב לכל אורך האלבום.
כבר בשיר שפותח אותו, הסינגל הראשון וכנראה גם השיר הפופי ביותר מתוכו, "Fill in the Blank", טולדו מנהל דיאלוג עם עצמו. "נמאס לי כבר (השלם את החסר) להשיג הכל / לא להשיג כלום", הוא פותח במניפסט אישי/ אוניברסלי, וכיאה לנציג מתוחכם של דור ה-Y הוא לא מתבכיין מבלי להבחין בכך שהוא מתבכיין ומלקה את עצמו גם על זה: "אין לך זכות להיות מדוכא, לא ניסית מספיק כדי לדעת אם אתה אוהב את זה, לא ראית מספיק מהעולם, אבל זה כואב". טולדו יכול להיות ציני וניהיליסטי במופגן כמו בשורות: "חיכיתי כל חיי לפורנו טוב, משהו עם משמעות שימלא אותי, שהבושה שלי תיחשב למשהו" ("Not What I Needed"). ושיר אחר כך להישמע כמעט ממלכתי כשהוא שר: "אנחנו לא גזע גאה, זה לא מירוץ בכלל, רק מנסים להגיע הביתה" ("Drunk Drivers /Killer Whales").
אם עלי לבחור איזה טולדו אני מעדיף, אלך על הניהיליסטי ולו רק בגלל שהבלוף שלו נחשף במתכוון. ניקח לדוגמה שיר אחר עם השם הבלתי אפשרי "(Joe Gets Kicked Out of School For Using) Drugs With Friends (But Says This Isn't a Problem)". "בשישי שעבר לקחתי אסיד ופטריות. לא חוויתי התעלות, רק הרגשתי כמו חתיכת חרא מהלך עם ז'קט מטופש", הוא שר בתחילתו של טריפ מהגיהנום שבהמשכו הוא חוטף הטפות מישו ומאבא שלו, מפחד משוטרים ומתייאש מ"הסצנה" שבה כולם "בני נוער של אופנה" (כשם אלבומו הקודם) שהם בעצם קורבנות של אותה אופנה. זה שיר כן להחריד המבקר את אורח החיים הניהיליסטי אבל לא ממקום מטיפני של אדם שמסתכל מבחוץ, אלא של בנאדם שחי את החיים הללו, כנראה ימשיך לחיות את החיים הללו והמסקנה שלו היא פרקטית: "סמים טובים יותר עם חברים טובים יותר עם סמים..." במעין משפט עגול שלעולם לא מסתיים (הוא אגב מודה שהוא לא אוהב סמים ושהאלבום שלו הוא סחי במובן הכי מילולי של המילה).
ההיכרות עם וויל טולדו היא כמו סמול טוק במסיבה עם אדם זר שיכולה להתפתח לחברות אמיתית כששניכם מגלים שאתם מתעבים את אותה מסיבה בדיוק. בשיחה עם פיצ'פורק בשבוע שעבר טולדו סיפר שסדרת הטלוויזיה האחרונה שראה היא "בנות". הוא אהב את הפרקים הראשונים אבל לטענתו לקראת סוף העונה הסדרה הפכה לפארודיה של עצמה. רק שש שנים מפרידות בין יוצרת הסדרה לינה דנהאם לטולדו וכבר אפשר להבחין בהם כשני קצוות של אותו דור. או לפחות בו כשכלול מתוחכם יותר של הקול שלה. כזה שגם מתמודד עם אותה מציאות לא פשוטה וגם לא מוכן לשמוע בולשיט מדוברים מתיימרים מהדור שלו. מבחינת הספק יש לו אולי קילמוטרז' מרשים, אבל כ"קולו של הדור, או לפחות איזשהו קולו של איזשהו דור", אם לצטט את דנהאם, ייתכן שרק עכשיו אנחנו (כולל טולדו בעצמו) מתחילים לגלות את הפוטנציאל שלו.
בני הנוער בשמות אלבומיו היו באופנה באלבום הקודם ובהכחשה באלבום החדש. איפה יהיו באלבום הבא עוד מוקדם לדעת. כנראה שכבר לא יהיו בני נוער.
מכוניות מתנגשות
האלבום החדש זכה לכותרות לאחרונה ולאו דווקא בזכות הביקורות (המחמיאות) שקיבל. שירו "Just What I Wanted/Not Just What I Needed" כלל בתחילתו מחווה (קשה לקרוא לזה סימפול) ללהיט "Just What I Needed" של The Cars. חברת התקליטים וטולדו היו בטוחים שהסדירו את השימוש בזכויות רק כדי לגלות ברגע האחרון שחברת הפאבלישינג שאישרה להם את השימוש כלל לא היתה מוסמכת לעשות זאת. ואיך הם גילו? שבוע לפני שהאלבום היה אמור לנחות בחנויות סולן הקארס, ריק אוקייסק, הודיע שכל הסיפור לא מקובל עליו. הלייבל נאלץ לגנוז את עותקי הדיסקים והוינילים שהודפסו ולהשמיד אותם, מהלך שעל פי הערכות עלה לו 50 אלף דולרים. טולדו, שפחות התרגש מהעניין, נכנס לאולפן וכעבור 48 שעות חזר עם גרסה חדשה שבה הסימפול של הקארס הוחלף בסימפול של שירו שלו, "Something New" מהאלבום הקודם. מסקנות מהסיפור: כוכב אייטיז חסר חוש הומור, חברת תקליטים עם כאב ראש וחור בכיס וזמר אינדי אחד שגילה שהחיים באור הזרקורים מעט מורכבים ממה שהיה רגיל בבנדקמפ.