פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אכן תמונות קשות: "מוות בבאר שבע" לא שווה את המחנק בגרון

      הזוכה הגדול בפסטיבל דוקאביב האחרון מתאר את הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע שהסתיים בלינץ' בחף מפשע כדי להציב בפנינו תמונת מראה, אך משמיט פרטים חשובים בדרך לשם ולא מצדיק את הקושי שבצפייה

      אכן תמונות קשות: "מוות בבאר שבע" לא שווה את המחנק בגרון

      מדי פעם מגיעה יצירה שכורכת את העובדות והפרטים שכבר ידענו לכדי שלם אחד, תמונה אחת שעושה סדר בדברים ומציבה אותם בפנינו כתמונת מראה. הסרט "מוות בבאר שבע", שבשבוע שעבר זכה בפסטיבל דוקאביב ואתמול הוקרן ב-yes דוקו, אמור להיות יצירה כזו. הוא משתמש בחומרים ממצלמות האבטחה של קניון התחנה המרכזית בבאר שבע, בצילומי וידאו ובעדויות של לא מעט מהנוכחים, כדי להציג את הנרטיב של הפיגוע שבמהלכו נרצח החייל עמרי לוי ונעשה לינץ' באריתראי הבטום זרהום, כי נחשד על ידי ההמון כמחבל אף שהיה חף מפשע. מדובר בפרטים שכבר צרכנו ממהדורות החדשות, אבל "מוות בבאר שבע" מבקש להפחית את הרעש הלבן, להציג את הדברים כדי שיהדהדו בנו, וכפי שמרמז שמו - להבהיר שמשהו נוסף מת שם.

      בידיעה שהאירוע הזה כל כך איום וכל כך מרעיש, "מוות בבאר שבע" נסוג כל אימת שהוא יכול אל השקט. פעמים רבות - אולי מדי - הוא עוצר לכמה רגעים, מציג את הדברים הקשים על המסך ללא אומר ועם פסקול מינימלי. חומרי הגלם ממצלמות האבטחה מספקים, בלי סאונד, כמה צילומים מעניינים מתוך החנויות, והצפייה בהתנהלותם ותגובותיהם השונות של באי הקניון אחרי שהחלו היריות גורמת לנו, כבר בשלב הזה, לתהות מה אנחנו היינו עושים. המרואיינים - בהם חייל שנפצע, אחות שטיפלה, כאלה שלקחו חלק ב"חבלה בכוונה מחמירה" בהבטום זרהום, ואחד שניסה למנוע מהם לעשות זאת - תורמים לאיזון הנוגה כשהם מתארים את מה שהתרחש שם במתינות מקסימלית, ללא פאתוס או סנסציה.

      הגישה המאופקת הזו של הסרט מצליחה לספוג במעט את הנושא הקשה, להבהיר כמה פרטים קריטיים (בפרט: זרהום נורה על ידי מאבטח שחשב שהוא המחבל, ובכך גרם לכל אלה שהגיעו אחרי כן להבין שמדובר בוודאות במחבל ושדמו מותר), ומדי פעם גם להשחיל אמיתות כואבות במיוחד. המשמעותי שבהם מופיע כבר בפרומו: חוסני קומבז, העובד בחנות הפלאפל שצילם את ההתעללות בטלפון החכם שלו, זיהה כבר מההתחלה שכנראה לא מדובר במחבל אך חשש לומר משהו. "אם הייתי יהודי, הייתי צועק", הוא אומר. ומה אנחנו, שרובנו יהודים, היינו עושים?

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אדרנלין, שנאה ופחד. מתוך "מוות בבאר שבע" (צילום: יח"צ)

      היוצרים מצליחים לספק לנו תמונה שאיננה בשחור ולבן על מה שהוביל את האנשים האלה לנהוג באלימות כה מפחידה, מראים לנו שגם היו כאלה שניסו למנוע את הלינץ', ובראשם כוכב הסרט הבלתי מעורער, משה כוכבי, בחור צעיר ומרשים שחצץ בגופו בין רבים מהאספסוף שם. "לא עניין אותי המחבל שם", הוא אומר, "מה שעניין אותי, אשכרה עניין אותי… אנשים משחיתים בזה הרגע, כרגע עכשיו, את הנפש שלהם". וזה לבו של "מוות בבאר שבע", שבאופן כל כך מובן מקפיד להזריק פנימה, למרות הכל, חיים.

      אולם כל זה בעיניי לא מצדיק את הצפייה ב"מוות בבאר שבע". משהו מאוד בסיסי בו פגום: הוא מיטיב לתאר את מעשי האלימות כלפי זרהום ואת כל מה שסביבם, ובצדק הופך אותו למרכז העניין, אבל כושל נחרצות בהצגת מה שהוביל אליהם. הקב"ט שירה והרג את זרהום, למשל, איש מפתח מאין כמוהו, נפקד מהסרט מסיבות טכניות. בנוסף, תיאור העניינים שקדמו ללינץ' משמיט פרטים בסיסיים. דניאל הרוש, חייל נוסף שנורה באירוע, מתאר כיצד היה בשירותים כשהחלו היריות, יצא משם לרגע ראה את גופת החייל, ולאחר מכן נורה בעצמו על ידי שוטר מפוחד. אנחנו מקבלים רק את התיאור שלו בעל פה, עם שרטוטים באוויר באמצעות ידו שמתארים כיצד המקום בנוי ושיש ביציאה מהשירותים מין "גלגל מסתובב", כדבריו, שצריך לעבור דרכו. ביצירה כזו שמבוססת ברובה המכריע על צילומים מהשטח, היעדר אמצעי ויזואליה נהירים לתיאורים גובל ברשלנות. זאת ועוד, "מוות בבאר שבע" לא טורח לספר שהרוש נפצע קשה מאד, והסיפור שלו נחתם בסוף הסרט עם תגובה מחקירת המשטרה שהגיעה למסקנה כי הוא כלל לא נורה על ידי אחד משלהם. רגע, מה?

      חמור מזה, ובוודאי המשקף הגדול ביותר לבעייתיות של היצירה: בשום שלב לא נאמר שמו המלא של החייל שנרצח בפיגוע. ליהי לוי, מוכרת בקניון וסטודנטית לסיעוד שטיפלה בפצועים במקום, מספרת כיצד רווח לה לגלות כי כל מה שיש זה פצוע קל מירי, ואז לצערה הגיע עמרי. איזה עמרי? עמרי, חייל, מישהו. היא מתארת בפרוטרוט מצמרר את ההתרחשויות, אך הסרט לא טורח להביא את הפרט המהותי ביותר שניתן היה לצפות לו, לא בשלב הזה ולא בכלל. רק בקרדיטים בסיום מופיע שמו המלא של סמל עמרי לוי, עם הקדשה לזכרו ולזכר הבטום זרהום.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      שבריריות פסיכולוגית. מתוך הסרט (צילום: יח"צ)

      העיסוק המועט בחייל שנרצח הוא סמל למקום שהסרט נכשל בו: ההמחשה שמה שהוביל אל כלל ההתרחשות הזו בבאר שבע, שהביא אנשים מן השורה להתעלל בבן אנוש אחר, הוא רק קצה קצהו של קרחון שהלך ונבנה לאורך כל כך הרבה זמן. נקודה המנקזת אליה את השפל ואת השיא, כי האירוע במרכז הסרט אינו תולדה של הזמן והמקום האלה בלבד, אלא של חודשים רבים שקדמו לו בכל רחבי הארץ, ואפילו הם רק חלק זעיר מהסיפור. חודשים מורטי עצבים של מעשי טרור, חרדות ואימה, שבאותו ערב בבאר שבע קרמו עור, גידים, אדרנלין, שנאה ופחד, ושו?לחו כמו אש לעבר אדם חף מפשע על ידי המון משתולל.

      "מוות בבאר שבע" מאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הספציפית הזו, והרצון הזה מובן ומתבקש מאחר שמדובר בסימפטום רקוב ומורכב לשבריריות הפסיכולוגית של החיים בישראל. אולם חרף סוגי ההתנהגות האנושיים שהוא מציג, היעדרותם של כל כך הרבה פרטים מסביב פוגמת ביכולת שלו להוות מיקרוקוסמוס מספק. וחשוב מכך, הסרט מצליח לאתגר רק במעט תפישות או לחדד רק במקצת דברים שגם ככה חולפים בדעתנו בכל פעם שיש אתגרים מוסריים קיצוניים מהסוג הזה, מה שאינו מצדיק את הקושי הנפשי שבצפייה בו.