שטרייכמן בג'ינס

בשעה שהרבה מההתרחשויות המעניינות באמת בתחום הגירוי הוויזואלי מתרחשות הרחק מעולם האמנות הממוסד – מעיצובים חדשניים של נעלי ספורט ועד פוקימונים – הממסד האמנותי ממשיך להיאבק על המעמד שלו כחדשני ופרובוקטיבי. פרס טרנר, שמעניק כבוד וכסף לאמנים צעירים (כלומר בני שלושים ומשהו), מהווה הזדמנות מצוינת לבחון את מצב האמנות העכשווית בממלכה המאוחדת ולחשוף אותה לקהל שלאו דווקא ניזון מיין וקרקרים של פתיחות.

בניסיון כמעט נואש להוכיח את טרנדיותה, בחרה הפעם ועדת הפרס לכלול ברשימת המועמדים את וולפגנג טילמנס, צלם אופנה שעלה לגדולה בתחום האמנות ה"רצינית", בעיקר בזכות הנטייה שלו לתלות זו לצד זו תמונות בפורמטים שונים, חלקן מודפסות על נייר איכותי במימדי ענק, אחרות תלושות ממגזינים או מודפסות בגודל של צילום משפחתי רגיל. זאת למרות האסתטיקה הפשטנית והבנאלית של העבודות עצמן והעובדה שחציין נראות כמו צילומים מז'אנר "הטיול שלי לסיני".

מוצלחת הרבה יותר הבחירה בגלן בראון וטומוקו טקהאשי. בראון מצייר נופי מדע בדיוני מרהיבים על קנווסים ענקיים ופורטרטים פסודו-אקספרסיוניסטיים מדוייקים להפליא, שמפגישים תרבות פופ זבלית עם מוסכמות של ציור קלאסי. למרות גושי האיכסה שמוצגים לצידם כפסלים, הציורים שלו הם בין העבודות המרשימות ביותר של התערוכה. טקהאשי לעומתו היא אמנית מיצבים עם אובססיה לאיסוף וקיטלוג של חפצים יומיומיים, שמותכים לכדי כאוס מאורגן להפליא. במסגרת תערוכת הפרס היא מציגה איי תנועה של ציוד משרדי פגום וצעצועים זנוחים, שיער של צמחי פלסטיק השתלט עליהם והפך אותם למגרש שעשועים פוסט-אפוקליפטי. ולבסוף מייקל רדקר, המועמד הרביעי, מציג ציורים שמשלבים צבע ועבודת טקסטיל עדינה, נופים מבודדים ואישיים שעליהם רקומים חללים עצובים, בתים מוארים ואגמים מנצנצים.

סוכנויות ההימורים סימנו את טילמנס כמועמד ודאי לזכיה, אבל עדיין לא מאוחר לבדוק את האלטרנטיבות באתר התערוכה של המוזיאון, גם אם הסורק של הטייט לא עושה איתן צדק.

* תערוכת המועמדים לפרס טרנר מוצגת במוזיאון הטייט בלונדון עד 14 בינואר