פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חטא היוהרה: "שרלוטה" הופך מסע עמוק אל הכאב לבדיחה

      נישא על הצלחותיו הגדולות הקודמות, לקח על עצמו הסופר דויד פואנקינוס ליצור גרסה מודרנית לסיפורה הטרגי של אמנית שנרצחה באושוויץ. התוצאה מלאת פאתוס, בוסרית ומכעיסה

      בסוף שנות ה-80 נתקל הסופר הצרפתי פטריק מודיאנו, לימים חתן פרס נובל, במודעה קטנה בעיתון פריזאי. הגיליון יצא ב-1941, ובו נכללה בקשה לעזרת הציבור בחיפוש אחרי נערה בת 15 בשם דורה ברודר. סקרנותו של מודיאנו, מסופרי האווירה הטובים ביובל האחרון, הובילה אותו לחקור מניעים והקשרים רבים סביב היעלמותה. ב-1997 פרסם את "מה קרה לדורה ברודר", אולי הספר הטוב ביותר שלו. חלפו 17 שנים וסופר צרפתי אחר, דויד פואנקינוס, חווה משהו דומה. כוכב עולה בשמי הספרות האירופית, פואנקינוס נשבה בעת סיור בגרמניה בקסמה המסתורי של דמות אחרת מהתקופה והחל לנבור בעברה. הדמות הזו היא של שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בגיל 26 כשהיא בהיריון מתקדם, ועליה כתב ב-2014 את "שרלוטה", שתורגם לאחרונה לעברית על ידי לי עברון-ועקנין, המתרגמת הקבועה של ספריו.

      בניגוד לדורה ברודר, שלעולם היתה נותרת באלמוניותה אלמלא מודיאנו, שרלוטה סלומון היא דמות מוכרת יחסית. יצירותיה הוצגו בעבר במוזיאונים באירופה ובישראל וגם ביוגרפיה אודותיה, "מציירת את חייה – שרלוטה סלומון בצל הנאציזם", נכתבה ב-2003 על ידי מרי לוונטל פלסטינר. פואנקינוס נתקל בעבודתה של סלומון שנה לאחר מכן, ב-2004, בעת ביקור שערך בהמבורג ובברלין. "ואז גיליתי את יצירתה של שרלוטה", הוא כותב בספר, "במקרה גמור. לא ידעתי מה אני עומד לראות... התחושה שמצאתי סוף-סוף את מה שחיפשתי. ההתרה הבלתי צפויה של משיכתי. תהיתי והגעתי למקום הנכון".

      "שרלוטה", אם כן, אינו רק סיפורה של האמנית הצעירה, בת למשפחה גרמנית אמידה ורצופת טרגדיות, אלא גם סיפורו של המחבר בדרך אליה. פואנקינוס, שהספר זיכה אותו בפרס רנודו הצרפתי, מנסה ליצור עם קוראיו דיאלוג תרפויטי ומשווה ערך גדול לא רק לגיבורה אלא גם לעצמו ולתהליך שעבר בדרך להשלמת היצירה. צנטרליזם אינו מושג מחמיא, מן הסתם, אך ההתמקדות האישית היתה יכולה לעבור בשתיקה אלמלא סממנים מגלומניים אחרים של הסופר. ב"העדינות" וב"אני מרגיש יותר טוב" נקט בטכניקות כתיבה חדשות ונועזות שהפכו את ספריו למיוחדים. זה נחמד כשאתה מנסה להפוך רומן לקומדיה קולנועית קלילה, אבל חצוף, חסר טקט ולא יעיל כשאתה כותב על דמות בשר ודם שנרצחה. אמנם הסופר הוא שכותב את הביוגרפיה, אולם מושא כתיבתו חייב להישאר במרכז. זו אינה התחושה ב"שרלוטה".

      המחסור החמור בצניעות חזק מפואנקינוס. הספר כתוב כפואמה, שורה אחר שורה, ולא במבנה קלאסי. לכל מילה מוקדשת תשומת לב רבה עד שהפאתוס העצום הורג את הסיפור. נראה שהוא עצמו הופך לסיפור במקום הגיבורה, מה שמוריד לא רק מערכה אלא גם מערך היצירה שלה. הוא אונס סיפור חיים עשיר, מורכב ומאוד מעניין, ומייצר ממנו תמונת קיר שתעטר את הסלון שלו. כך, למשל, כשהוא מספר ששאב השראה מסופר אחר שכתב לפניו על שרלוטה: "לא מזמן נתקלתי בטקסט של ג'ונתן ספרן פויר. אינני מכיר ממש את הסופר הזה. אבל אני רוחש לו אהדה קצת אידיוטית. כי לפעמים אנחנו צמודים זה לזה על המדפים. אדם יוצר לעצמו חיבורים כפי יכולתו. גרסה אחרת של תאוריית השכנות הטובה. הוא מספר על ההלם שהוכה בו כשגילה את שרלוטה".

      שביעות רצון עצמית במקום מסע עמוק אל הכאב, זו השורה התחתונה ב"שרלוטה". לאחר שהצליח בספריו הקודמים לשלב בין הומור ומלנכוליה, פואנקינוס נכשל הפעם בכל אספקט – ספרותי, רעיוני ותדמיתי. המעבר מספרות קלילה עם נגיעות פופ לביוגרפיה רצינית ומורכבת הנו בוסרי, ובעיקר מצביע על תחייה מחודשת ולא רצויה של ניאו-ג'ורנליזם מהזן הנחות ביותר. כשזה בא על חשבונה של אמנית שנרצחה, התוצאה מספר כזה אינה עצבות או אסירו?ת תודה על חשיפתה של אישיות חשובה, אלא בעיקר כעס.


      "שרלוטה" / דוד פואנקינוס, הוצאת כתר, 242 עמודים/ תרגום: לי עברון-ועקנין.