כיס אוויר

החדשות הטובות הן ש”Finisterre”, האלבום החדש של סנט אטיין, הוא האלבום הכי טוב שלהם מזה שנים. הוא הרבה יותר טוב מהקודם (כמובן) והוא הרבה יותר טוב ממה שהיה ניתן לצפות לאחר שכמעט והספדנו אותם (אחרי הרפתקאות הסולו הבלתי מוצלחות של שרה קראקנל וכל האוספים שהם הוציאו קשה היה שלא להאמין שהסוף עומד בפתח).

החדשות הרעות הן שבניגוד ללפני עשור, תקליט מצוין של סנט אטיין זה לא מה שישנה לנו את החיים עכשיו. כי אם גדולתה של סנט אטיין היתה בכך שהיא הגדירה מחדש את המילה פופ – לפחות בשביל אלו שהיו מוכנים להקשיב – היום הם כבר לא מחדשים דבר.

“Finistrerre” פועל במקביל בשני ערוצים. חלק מהקטעים בו מסמנים סגירת מעגל עם סנט אטיין של פעם. השילוב המפתה והנימוח בין פופ סיקסטיזי לדאנס (שהפעם נשמע שוב ושוב כמו הפט שופ בויז) מחזיר אותך לרגע בו התאהבת בסנט אטיין לראשונה. שירים כמו ”Action” - קטע דאנסי קיצי נעים מז'אנר הדאנס-עם-גיטרה-אקוסטית שמזכיר את "ג'יני אין א בוטל" של כריסטינה אגילרה – או הקטע האינסטרומנטלי הלאונג'י “Language Lab”, בשילוב עם משפטי המפתח שמקריא שחקן התיאטרון השייקספירי מייקל ג'ייסטון בין שיר לשיר (מה שמתכתב עם המשפטים המסומפלים שהיו אחראים לאווירה באלבומים הראשונים של הלהקה), עושים שימוש נכון בשפת הפופ שסנט אטיין ניסחו בתחילת דרכם. “Stop And Think It Over” – שיר שקט ויפהפה שמזכיר את הקרפנטרז בשילוב עם סאונדים אלקטרוניים שקארן לא זכתה לשמוע בחייה – יכול היה בקלות להשתלב ב”Foxbase Alpha” או “So Tough”.

הכיוון השני אליו פונה האלבום החדש הוא - כמה מפתיע או שבעצם בכלל לא - אלקטרו. אם דוט אליסון יכולה לשחק אותה ג'יגולו, אז למה לא שרה קראקנל? אחרי הכל, בוב סטנלי ופיט וויגס מכירים היטב את כל הכפתורים הקטנים באולפן. התוצאה היא “Amateur” (שמזכיר את "ש.ו.פ.י.נ.ג" של הפט שום בויז), “New Thing” ו”B92” – שלושה קטעי אלקטרו מובהקים שקצת לא מבינים מה הקול האוורירי והמלחשש של שרה עושה שם. אחרי הכל, האלקטרוקלאש רגיל לזמרות קשוחות עם מבטא גרמני ותספורות שנחתכו באגרסיביות, ולא לבחורות בלונדיניות ואלגנטיות עם שיער גולש.

קשה לי לדמיין מה בחורה כמו שרה היתה אומרת על בית השחי של פיצ'ז, אבל האמת היא שאחרי כמה האזנות זה מתחיל לעבוד, וזה אפילו נחמד איך שהקול העדין של שרה מנווט את הקטעים הללו למקום שנשמע הרבה יותר אייטיזי מאשר אלקטרוקלאשי עכשווי. ולקטע האחרון באלבום, שהוא גם שיר הנושא מתוכו, הזמינו סנט אטיין שרה אחרת, שרה צ'רצ'יל מהצמד החם Cosmetique, להתארח.

כמו תמיד אפשר להאשים את סנט אטיין בשכלתנות יתר, והיום אפשר להוסיף לכך את הטיעון שאם לפני עשור השכלתנות שלהם היתה אמירה בפני עצמה, הרי שהיום זאת כבר לא חוכמה. השינוי שעברו סנט אטיין במשך השנים הוא מינורי. קשה לשים עליו את האצבע, אבל אפשר לומר שאם פעם הם היו נשמעים כמו מי שלוגמים קפוצ'ינו בבתי הקפה של לונדון כשמזג האוויר בחוץ יפה, ב-“Finisterre” הם לא נשמעים כמו חלק מההוויה, אלא כמי שמתבוננים בה מבחוץ.

בשיר האחרון מסכמות יחדיו שתי השרות (צ'רצ'יל בבתים, קראקנל בפזמון) את אסופת ההערות של סנט אטיין על המרחב האורבני, החברה הבריטית, האובססיות של האנגלים, תרבות הפופ, הארכיטקטורה המקומית וכל השאר. כמו תמיד, הם עושים את זה בצורה מלוטשת, אסתטית על גבול הארטי-פארטי ועם מיליון ציטוטים מההיסטוריה של הפופ. בין שלל ההומאז'ים הטקסטואליים ניתן למצוא הפעם את “The Boys Are Back In Town” של ת'ין ליזי, “Nat-West, Barclays, Midlands, Lloyds” של המאניק סטריט פריצ'רז, ואת המשפט המונומנטלי של הבאזקוקס שמסכם בצורה קולעת להפליא את השקפת העולם של סנט אטיין: "אני מרגיש נוסטלגיה לתקופה שעוד לא הגיעה".


* Saint Etienne - "Finisterre", bne