לפעמים זבל הוא רק זבל

יש איזושהי נטייה להאמין שכל סרט שממוקמים במרכזו עוולות חברתיים, טיפוסים ממדינות עולם שלישי וקשיי הסתגלות של מהגרים, הוא בהכרח גם סרט טוב. מה שנקרא: סרט איכות.

הסרט "אולי ביום ראשון" עוסק בחייהם של מהגרים בצרפת, הוא מלווה בפסקול עשיר של מוזיקה אלג'יראית, בגדים צבעוניים, שפות זרות ומנהגים עממיים. הגיבורה, זואינה, היא עקרת בית מושפלת, שהופרדה בכוח מאמה האהובה והגיעה מאלג'יר לצרפת עם ילדיה, כדי לחיות עם בעל שלא אוהב אותה במיוחד. על זואינה נאסר לצאת מן הבית, בו היא נתונה למרותה של חמותה השתלטנית והוולגרית.

לכאורה יש לסרט הזה את מירב המאפיינים הנדרשים בכדי להיכלל בקטגוריית סרטי האיכות, אבל מיליון נתיני קולוניה אלג'יראית ומיליון נשים מדוכאות לא ישנו את העובדה ש"אולי ביום ראשון" הוא פשוט סרט רע.

כדי להסביר מה כל כך מסריח בסרט הזה יש להתחיל מהסוף: סיום הסרט הוא אולי הקצה המופרך והמודבק ביותר שנראה על מסך הקולנוע מעולם. בשוט-שניים האחרונים מקפלת הבמאית בזריזות את כל הקצוות, פותרת את כל הקונפליקטים – בלי שום הסברים ובלי לתת הצדקה עלילתית כלשהו. כאילו פתאום נגמר הפילם או שהשחקנים רצו ללכת הביתה. ללא צידוק הוא מוטיב חוזר בעלילת הסרט: לא ברורה הסיבה לכך שניקול, השכנה הצעירה, אוהבת את זואינה, לא ברור מה העניינים עם השכנים שכל היום רק רוצים לזכות בתחרות הגינה היפה, לא ברור מה פתאום אלמנת הקולונל כל כך אסירת תודה על כך שזואינה וילדיה רצחו וקברו לה את הכלב.

נדמה שהתוצר המוחמץ נובע בעיקר מן הפער שבין הרעיון לבין הביצוע, זאת למרות שלשניהם אחראית ימימה בן גיגי. נראה שהתסריט, או הרעיון המקורי, הוא פיוטי, מתקדם ברמיזות, נגיעות עדינות וסמלים. כל דמות מסמלת משהו: השכנים עם הגינה מסמלים את הבורגנות האירופית, אלמנת הקולונל את הקולוניאליזם, השכנה הרווקה את האשה המשוחררת וכו'. אלא שהסרט עצמו, לעומת הרעיון, עשוי באופן ריאליסטי וחד עד כדי וולגרי. כל פרט שהבאית רוצה להדגיש נדחף אל פרצופו של הצופה בבוטות, עד שגם עיוור לא יוכל שלא להבחין בו. כל בדיחה טובה מסופרת עשרות פעמים, כל רגע מרגש מודגש וחוזר שוב ושוב, ורב מדי הגלוי על הנסתר.

חשיבותו של הסרט היא בכך שהוא מאותת לנו בבירור: המוסרי והאסתטי אינם שני פנים של מטבע אחד. זה שימינה בן גיגי היא בת למהגרים אלג'יראים שמנסה לטפל במצוקות חברתיות מהחיים האמיתיים, לא אומר שהיא עושה סרטים טובים. רגשות אשם או נקיפות מצפון אינם אמורים להניע את הבחירות הקולנועיות שלנו או של המפיצים, והקשר בין איכות לבין "סרט איכות" מסתבר כדומה יותר מכל לזה שבין פח לבין "פח זבל". שמו אינו קשור בחומרים מהם הוא עשוי.