מילה של ברטה

טרם התאוששתי משובה של הטיטאניק של הליקון, אוניית המעפילים מעוררת היראה שערך נחום היימן עם איציק אלשייך, והנה מולה מעמידה הד ארצי את האקסודוס שלה, ומוציאה קלאסיקות גדולות בהוצאה מחודשת, בסדרת "מבראשית". בינתיים מדובר בחמישה תקליטורים חדשים, ושוב אני מרגישה בודדה מדי מול האנטגוניזם שמעוררים פרויקטים כאלה אצל אנשים שאינם יודעים להבדיל בין נוסטלגיה דביקה ובין יצירות בעלות אופי מכונן, שמהוות את היתדות לסוכה הבעייתית הזאת של התרבות הישראלית.

הסדרה של הד ארצי מביאה כותרים שטרם יצאו על גבי תקליטורים ומתחייבת להפתיע אותנו עם קטעים נדרים שטרם ראו אור עד היום. כולם עברו השבחת סאונד, במגמה להתמודד עם האוזניים המפונקות של של שנות האלפיים.

השנה היא 1973, שש שנים אחרי שהחלונות הגבוהים התפרקה בשיאה, שנה וחצי אחרי שאחרית הימים שחררה נשימה אחרונה אחרי חרחורי גסיסה ארוכים. דקה לפני השבר של יום כיפור מפגישות אותנו הלהקות הצבאיות עם קולה החם והעשיר של דורית ראובני ועם תחיית שירת הפלמ"ח ושירת הקרב של אלרתמן ("מסביב למדורה", וכמובן "ליל חניה").

אבל אותה שנה מופלאה וארורה הביאה לנו למרבה הפליאה גם טקסטים פחות טעונים, שירה שאין בה יראת קודש של קרב ושל ניצחון ותבוסה, שירים של יום חולין, בלי חצוצרות ומצילתיים, ובלי כומתות על הכותפת וכל יראת הארץ המיופייפת. הנשמות הטהורות - נאווה ברוכין, נתן כהן ויורם ירוחמי - הם לדעתי ההמשך העקיף לחלונות הגבוהים. הפופ החם והקליט של שמוליק קראוס מתכתב היטב עם הלחנים של נתן כהן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שצמחו כאן, ולא זכו להכרה ראויה ולאותות כבוד. כהן, בעל כישרון גדול להרמוניה וגם זמר ענק, חתום יחד עם מתי כספי על הצליל של הלהקה.

נתן כהן פגש את יורם ירוחמי בעת שירותם המשותף בצוות הווי הנדסה קרבית. המפיק המוזיקלי של הצוות היה מתי כספי, עד לפני שנה בעצמו חייל בלהקת פיקוד דרום. לאחר השחרור החלו השלושה לעבוד יחד - כספי כיועץ ומפיק, כהן משתמש בתבונה בעצות של כספי, ולאלה מצטרפת נאווה ברוכין. היא אמנם בלונדינית ממש כמו ג'וזי, אבל אין לה מבטא אמריקאי. בשנת 1973 משחררת השלישיה צרור להיטים - "שלא ייגמר לי הלילה" הנפלא, "אחכה לך" הנפלא לא פחות, "קפה אצל ברטה" הבלתי נשכח ו"ברחוב הנשמות הטהורות", ללא ספק אחד השירים החשובים בכור ההיתוך של הפופ-רוק הישראלי שאחרי החלונות הגבוהים.

מלחמת יום כיפור עוצרת את ההפקה והשלישיה נקטפת מהאולפן ומחגיגת ההרמוניה הקולית, בג'יפים, בדרך לסיני, לדיסטורשן של התותחים והמרגמות. כשהמלחמה נגמרה הנשמות הטהורות הפכו קצת פחות טהורות - מריבות פנימיות וכל מיני מאבקי אגו פוררו את הלהקה, דווקא אחרי שהספיקה להציג את עצמה בפני כמעט כל לוחם בתעלה, מה שהיה עשוי להבטיח לה קהל גדול.

מה אחר כך? פסטיבל הזמר של 1974 עם שיר בינוני, "שניים", נאווה ברוכין עוזבת, ונתן כהן מנסה להחיות את ההרכב כשהוא מצרף את עירית בולקא להרכב. בולקא, יוצאת צוות הווי גייסות השיריון, מביאה איתה את ההילה של "שלוש אימהות", שירו המצמרר של אלרתמן, ולמרות הכישרון של בולקא, שלישיית הנשמות הטהורות מאבדת כיוון ומתפרקת.

אבל השירים נשארו, והם יפים כל כך, עם ההרמוניה הקולית שמזכירה את האמהות והאבות מכאן ואת החלונות הגבוהים משם, ועם הוכחה חותכת לכך שלא כל הרכב בנים-בנות חייב כוריאוגרפיה של דני ליטאי, האיש שהעמיד את הלהקות הצבאיות על הבמה, באופן שמהדהד ודאי עד היום בכאבי הכתף של שולה חן.

הנשמות הטהורות, בתוך גוף רפוי ומשוחרר מכל גחמה של להקה צבאית, היו האלטרנטיבה לצרימת המרגמות ואנחת צמיגי הטנקים הנאבקים בחולות של סיני. כדאי לכם להקשיב, תהיה לכם שמחה גדולה, מילה של ברטה זו מילה.


* הנשמות הטהורות, הד ארצי סדרת בראשית