קורדרוי 130: אנשי הפפרז חוזרים ל-1999, בערך

אין בזה כלום מקורי כמובן, אבל הסטרוקס היא אחד מסיפורי האהבה הגדולים שלי. אני מחובר ללהקה בעבותות שלא ינתקו לעולם, עניין של טיימינג מושלם שבו חבריה נכנסו לחיי. אחרי שהיה נדמה שאין תקומה ללהקה הזאת בגלל היחסים העכורים בין ג'וליאן קזבלנקס לחבריו, חבריה איכשהו התאפסו על עצמם והתחילו מחדש. בהופעה בקיץ שעבר בהייד פארק הם היו מושלמים, מאז הם מופיעים עוד ועוד, ובשבוע שעבר הגיע לפתע אי.פי חדש, Future, Present, Past" ", שמתחיל, כך אפשר לקוות, פרק נוסף באודיסיאה של הניו יורקים. האי.פי הקודם של הסטרוקס היה הראשון שלה, "The Modern Age" מ-2001, זה שהצית את השריפה, וכל שדרוש הוא גפרור קטן כדי להדליק אותה מחדש. לא רק בי היא נותרה. שלושת השירים פה (פלוס רמיקס) אכן מייצגים בצורה נאה את סטרוקס על שלל גלגוליה: "Oblivious", הטוב בשירי האי.פי, היה יכול להשתלב בקלות ב-"Room on Fire" מ-2003, "Threat of Joy" היה יכול למצוא את עצמו כבי סייד לכל אחד משירי הלהקה ו-"Drag Queen" הוא תזכורת למשיכה החזקה של קזבלנקס לאייטיז, בואכה ניו אורדר. איך אמר מאסטר אוגוויי ב"קונג פו פנדה"? "אתמול הוא היסטוריה, מחר הוא תעלומה, אבל ההווה הוא מתנה". ומתנה נאה ברובה.

בשבוע הבא ייצא "The Getaway", האלבום ה-11 של רד הוט צ'ילי פפרז, והנה טיזר: אני אוהב את שני הסינגלים שיצאו ממנו, "Dark Necessities" הFאנקי והעדין, ואחריו שיר הנושא הטוב ממנו. אני לא מעריץ גדול של הפפרז, אבל מאוד מחובר לאלבום "Californication", ושני השירים החדשים מזכירים לי מאוד את האווירה ההיא מ-1999, מינוס ג'ון פרושיאנטה כמובן. בשיר הזה אנה וורונקר מנסה למלא את חלל קולות הרקע שלו, בהצלחה יחסית.

גם חברי באנד אוף הורסס יסייעו להפוך את יוני לאחד מהחודשים החזקים של 2016 כשיחזרו השבוע עם אלבום חדש, "Why Are You OK", שאני מתרגש לקראתו. במדור שעבר חגגתי עם שני השירים הראשונים מתוכו, והנה עוד שניים: "Whatever, Wherever" הקטן והיפה, כמעט ביץ' בויזי באווירתו, ו-"Solemn Oath" שהוא גם חזק באווירה. בינתיים מסתמנים אלבום וקאמבק מבטיחים ביותר.

ובתואר האלבום החדש האהוב עלי זוכה "Holy Ghost", השלישי של ההרכב מפילדלפיה, מודרן בייסבול. מדובר באינדי-פאנק וקצת אימו מעודכן ל-2016, יש להרכב שני סולנים - ג'ייק איוולד וברנדן לוקנס, הראשון שר את החצי הראשון של האלבום, השני את השני - והם יודעים לעשות 11 קטעים בפחות חצי שעה. הקטעים מלודיים ואפקטיביים אבל בלבם טקסטים אישיים מאוד, לא שמחים, מצולקים, כואבים, מתגעגעים, מתחרטים, מוטרדים מתלאות החיים. מכירים?

עוד אלבום שראוי לתשומת לב הוא "The Dream is Over", השני של פאפ - הרכב הפאנק מטורונטו. מי שזקוק להזרקת מרץ לחייו האפרפרים, רוצה להתנסות בפוגו ביתי וקצת מתגעגע לג'פנדרוידס ימצא פה את כל שדרוש לו, ועוד קצת. גם "The Dream is Over" לא מבזבז יותר מחצי שעת חיים בכל פעם, והוא סערת גיטרות אגרסיבית, מהודקת ומבוצעת לעילא מבחינה מוזיקלית. הרביעייה הקנדית עוסקת בצורך להתבגר, בשנאה עצמית וגם ביחסים בכלל ובין חברי הלהקה בפרט, ועושה זאת עם לא מעט הומור עצמי, כמו למשל בשיר הפתיחה "אם סיבוב ההופעות הזה לא יהרוג אותך, אני אעשה את זה". הנה שני הקטעים הראשונים באלבום, שניהם עם קליפים פשוט אדירים.

"אלה חיים ארוכים, אני לא מצליח לעשות את זה נכון". איזה שיר יפה ועצוב של טולד סלאנט, ההרכב של פליקס וולוורת', שיוציא בשבוע הבא אלבום חדש בשם "Going By". ועוד לא נולד מי שיעצור את הזמן.

ההרכב של פליטי דירהאנטר וקרניבורס יוציא את אלבום הבכורה שלו "Deluxe" ביולי, ומקדים את העסק עם סינגל ראשון אייטיזי לא רע בכלל.

שני שירים חדשים של דינוזאור ג'וניור האהובים, לקראת חזרה באוגוסט עם אלבום חדש, "Give a Glimpse of What Yer Not". ג'יי מאסקיס, לו בארלו ומרף עושים את מה שהם תמיד עשו, ואין מה לא לאהוב כאן.

איפה השעות התמימות שבהן בילית בחדרך עם סקיד רו. איפה הימים שבהם לא היה אכפת לך שהסולן של הלהקה שאתה אוהב נראה כמו דוגמנית-על. איפה הלילה המטושטש בוומבלי ארינה כשצרחת את "Eighteen & Life" והיית בטוח שמדברים על הכלא שאתה נמצא בו. איפה השליטה המרשימה באילן היוחסין שמחבר בין סקיד רו לבון ג'ובי. ואיפה סבסטיאן באך איפה. סתם, זה ידוע, הוא חמוד, עסוק ורב עם וויליאם שאטנר בטוויטר, נכון לשבוע שעבר. אז השבוע, 25 שנים אחרי שיצא, חזרתי לרגע לאלבום "Slave to the Grind", השני של הלהקה המאוד מצליחה דאז מניו ג'רזי, ולא הרגשתי מוזר. זה נשאר מה שזה - מטאל-שיער כבד, אפקטיבי, חלק ומלא ברק. הנה שיר הנושא ובלדה שאף אלבום אינו שלם בלעדיה. ואיזה קול היה לבאך.