מיוחד: קראו את "או אלוהים", סיפור קצר מאת מיקי בן כנען

"בארון!" אמר הנוטה למות. "אני רוצה להיקבר בארון ואני רוצה שעל המכסה יהיה ציור של כדור פורח."
"אבל מה יחשבו האנשים?" שאלה רעייתו.
"הם יחשבו שזאת בדיחה."
"בדיחה על מה?"
"בדיחה על 'ירום הודו המוות'," הצטחק, "אני לא מוכן לתת למוות להיות הכוכב בהלוויה הפרטית שלי."

ענף מסוקס של עץ תות היה מסוכך על הבור. האנשים הסתופפו סביב, מאזינים בהבעה אומרת כבוד להספדים.
אחר כך ניגשו להרים את הארון ולהנמיכו אל תוך הקבר. שישה אחזו במוטות התומכים ובתנופה מתואמת ניתקוהו מן האדמה. לרגע היה הארון צף מעל הקרקע, ואז אחד, קצר?קומה, ראה ציור זערורי של כדור פורח בפינת המכסה. הוא רופף אחיזתו והארון נטה על צדו והחליק.
בחבטה עזה פגעה תיבת העץ בקרקעית הקבר וזיעזעה את קצות העשבים. צירי המכסה נתלשו והוא נותר מתנודד על הדופן הבוצית.
אנחת פלצות חנוקה עלתה מקהל האבלים.
"או, אלוהים..."
גוף המת הצעיר, לכל אורכו, נחשף לעיני הקהל.
"או, אלוהים..."
ראשו היה מוטה הצידה וחיוך דק שבדקים נח על שפתיו המתות. חלקת צווארו, ענוגה, פלשה מתוך כותונת מגוהצת, שהדפסי אוניות וגלי ים תכולים עולים ושוקעים להם בקפלי הבד.
נראה כאילו מחשבה מתוקה הפרידה אותו אל התנומה.
"או, אלוהים..."
קהל האבלים הפנו ראשיהם בדאגה אל האלמנה. מראה הגופה והשיבוש הגס בלוח הזמנים פערו בנפשם נקבים זעירים של חרדה. אילו לא היתה זאת הלוויה חילונית ייתכן שהיו נטרדים פחות. נוכחות של איש דת היתה מרגיעה אותם. הוא היה יודע מה לעשות.
מופתעת מהסימן הקונדסי ששלחה אליה רוח אהובה המת, הסיטה האלמנה פניה מהקהל — שלא תתבלט התקווה שניצתה בעיניה ותשחית את הוד נחרצותו של המוות. אי לכך מיקדה מבט בצמרת עץ התות.
להרף עין ראתה את בעלה רובץ עירום על ענף ומחייך לעומתה מלמעלה. גופו בהק באור של אחר הצהריים, ואיבריו הוורודים היו תולים ומשתלשלים בחמידות רפוסה. הוא שיגר לעברה מבט ליצני ונעלם.
זיכרונות מתוקים של תשוקה הציפוה באחת. געגועים עזים למגעו, לריחו, לקולו המלחש בין הסדינים ומדגדג באוזנה: "אהובתי, אהובתי..."
רצתה לאחוז בו לשניית פר?דה, השתוקקה לשייט עוד במשעולי מוחה, בזיכרונותיה — אך התעשתה, גזרה על עצמה איפוק, אטמה פניה אל הקהל והחוותה סימן להשיב את המכסה למקומו.

שלושה מנושאי הארון, קשובים לפקודתה, קפצו בזריזות אל תוך הבור כדי לתמוך בארון, ושלושת הנותרים כיוונו את המכסה מלמעלה, כדי שיתגמח חזרה לגומחתו.
האבלים — שעתה התהדקו לטבעת צפופה סביב לקבר — לחשו עצות חרישיות. אדם אחד שלף מברג אדום מתקפל, גלש לתוך החפירה והחל מחבר את צירי המכסה שנתלשו. שלושת נושאי הארון שבבור ניצבו צפופים ושקטים וגולגולותיהם נצפו מן הקרקע כערמת ביצים רוטטות בקן של חוגלה. ציוצים רפים של בורגי המתכת החורצים בעץ נפוצו בדממה.
בעת שהצירים נאבקו במתינות לכבוש מחדש את מיקומם בדופן הארון, התארכו הצללים לרגלי המצבות והרהור על שקיעת החמה הוביל למחשבה על חש?כה ומשם על זמניות החיים. חורי החרדה בנפש הקהל החלו מתרחבים.
"או, אלוהים..."

השמש אכן החלה מידרדרת אל עבר הים, וענני נוצה דקים, מאדימים, היו מתאספים לערמה רכה מעל קו האופק. גלים נחלצו מהמצולה, וכרבולת אדוותם הסתחררה והתגלגלה בעליצות לעבר החוף. הם התעבו והתגבהו והשתברו והפיחו משבי אוויר אשר נרקמו יחדיו למקלעת של רוח מערבית עזה.
האבלים כבר ספרו בקוצר רוח את הבורג השמיני כשרוח רכה באה ללטף את פניהם. חשו את מליחות הים דבקה לעורם ואת עיניהם נצרבות ומיטשטשות.
בתשיעי התגברה הרוח וקולות פצפוץ וחריקת ענפים עלו בין המצבות.
האיש עם המברג הדליק פנס, השעין אותו על קצה המדרון וחרץ לתוך הקבר קרן צרה ולבנה.
אור הבלהות שבתוך הבור והרחשים החשודים סביב, עוד הרחיבו את חורי החרדה.
"או, אלוהים..."

בבורג השנים?עשר בא משב עז מלב ים, נושא בחובו זמר ספנים עתיק. הוא טס כחץ שלוח — אוסף מהחוף ענן עצום, צהוב כשתן סוסים — מטפס בחריקה במעלה הצוק הטרשי ושועט כעדר פרים דורסניים על האדמה. משנגע בשער בית העלמין, פלש במפלים עזים ומאובקים בין עצי הברוש — מכופף את צמרתם עד למשוכת ההדסים ואז פגע בטבעת האבלים שהסתופפו ברעדה מסביב לקבר. זמן?מה חיפש דרכו, התחבט והתלבט בין האנשים, ואז חדר בעוצמה לתוך חורי החרדה הפעורים ונפלט בצדם השני בעשרות זרנוקים חדים — מבולבל ומסוחרר.
עתה חשו האבלים רגועים. קלילות, אפילו עליצות, אפפה אותם והפיחה מרץ באיבריהם. תוך דקות נשלמה התקנת הצירים. האיש עם המברג והפנס עלה מתוך הבור ואחריו שלושת נושאי הארון. הם הסיטו מבטם לעבר האלמנה — שהיתה ניצבת דוממת על תלולית עפר — מצפים לפקודה.
היא הרימה פניה בעצב אל צמרת העץ ומשלא מצאה את שייחלה לראות, החוותה בידה לכיסוי הקבר.
הקהל כולו התגייס למשימה. האנשים רכנו אל הקרקע, חפנו עפר והשליכוהו אל תוך הבור. זמר ספנים עתיק החל להתמקצב בנפשם. ככל שהתמרצו להשליך עפר, כך גבר המקצב שפיעם בתוכם. ככל שגבר המקצב, כך התמרצו והחלו להמהם את המנגינה. תחילה חרישית, פולשת בביישנות מבעד לשפתיים ומתנגנת בתוך נשיפת אוויר, ואחר כך בקול נמוך, איש?איש לעצמו — עושה במלאכה.

עד מהרה, טבעת אנושית, בריקוד מעגלי, היתה מתכופפת וקמה ומשליכה עפר לתוך הבור. קולות השירה התעצמו וזמר ספנים, בשפה שאיש לא הכיר, אולי סקוטית, בקע ועלה, צלול ומתגלגל.
האבלים פסקו מלתת את הדעת על המקום או על הזמן. פסקו מלהתבונן או להקשיב, והיו לפרטים במכונה שכל תכליתה, כך נראה, לכסות, לכסות... להתכופף, לחפון, להשליך. צעד ימינה. להתכופף לחפון להשליך. ימינה...
כשבשמים עלה ירח מלא, כבר נמלא הבור — אך הקהל לא פסק, השירה לא שקטה. והעפר מכסה ומכסה ומכסה, והרוח גוברת ומתעצמת...
גבעה צומחת בטבור המעגל, בעין הסערה. מיתמרת, ומתכרסת להר. האנשים כקטרים מטורפים, מעפילים, שומטים עפר, כושלים במדרון ושבים להתאחד עם מחול השדים. השירה הולכת וגוברת; לחפון, להעפיל, להשליך, ליפול, צעד ימינה... ימינה, ימינה...
חישוק הסערה נצמד ולופת את חישוק האנשים.
"או, אלוהים..."

סחרחורת אחזה באלמנה והיא שלחה זרועה ונשענה על גזע התות.
ההלוויה החלה מתרוממת מעם הקרקע.
היא ראתה עמוד רוחות צהוב, מתמתח, מזדקף, מסתחרר כטורבינת ענק, ומתעקל כנחש אל השמים.
ראתה את המחוללים — דגיגים נשאבים למערבולת, ואחריהם הגבעה והבור והארון והמכסה וציור של כדור פורח.
ראתה את הטורנדו משחיר, נאטם, מצמח זרועות תמנון עצומות ובולס בשקיקה: כובעים, תיקים, צעיפים, מפתחות, כרטיסי אשראי, ענפים, שיחים, סוכריות, משקפיים, ממחטות, ארנקים, פתקים, שקיות ניילון, כרטיסי אוטובוס, ופנס ומברג מתקפל, ופסי צבע מעורפלים כטבעות שבתאי, ואלפי חרקים סתורים, נפוצים ומנצנצים כיהלומים, ושאון מחריש אוזניים, וזמר ספנים סקוטי...
לרגע קצר האטה ההלוויה מעל לצמרת העץ, ואז, בקול נפץ עמום, נסקה, ננעצה כפגיון בשמים ונבלעה בחש?כה.
דממה.

משהתפזר האבק שבמוחה, ראתה באור הירח המלא מכתש שטוח במקום בור. האדמה קירחת מעשבים ורק כרטיס אוטובוס לבנבן מפרפר על הקרקע כחרק גוסס.
גשם דקיק החל לרדת, כובש בעפר כפתורי שנהב קעורים ופס רפה של אור ראשון ביצבץ במזרח.
לא היה זכר לציבור האבלים או להלוויה.
האלמנה הידקה את המעיל לגופה, הסתובבה ופנתה אל השביל המוביל לחניה. רחש של פצפוץ ענפים גרם לה להטות את ראשה לאחור והיא מצאה עצמה ניצבת מול בעלה המת.
הוא חייך אליה. על עירומו נצצו טיפות הגשם. שלחה ידה לגופו, למשש את אמיתותו — כל שקרה עד כה עירער את אחיזתה במציאות — אך הוא לכד את ידה בידו ואמר בסלחנות:
"נלך הביתה?"
"אבל איך?..." שאלה בפליאה.
"אין לי מושג," אמר. "בואי, קר פה."

תחילה נסעו בשתיקה בכבישים הטריים של השחר. בצומת רעננה עצרה בתחנת הדלק ויצאה מהמכונית כדי לקנות קפה.
בעת שבהתה בנוזל — מתקצף מתוך המכונה — תהתה אם תמצא אותו במכונית משתשוב, ואולי זה מטורף לקנות שתי כוסות,
חבל על הכסף. אך כששבה למכונית, הוא עדיין ישב שם ורעד
מקור.
היא הסירה מעליה את המעיל וכיסתה אותו בחמלה, כפי שמכסים תינוק.
"הוי, תודה יקירה, עכשיו זה הרבה יותר טוב." אמר ואחז בכוס הנייר.
"תגיד, אתה באמת חי?" שאלה.
"אני לא יודע, נאלץ לברר את זה בבית." אמר בעליצות — כאילו אמרה בדיחה טובה.
"איך נברר את זה?" שאלה.
"לאט?לאט."

נכנסו לדירה והיא נעלה את הדלת מאחוריהם. משהסתובבה ראתה אותו שומט מעליו את המעיל ונכנס למקלחת. שוב תהתה: האם יצא משם או יתפוגג?
ניגשה, הדליקה את הטלוויזיה והתיישבה קפואה על קצה המיטה, ממתינה. כשיצא צוהל, ורדרד ורענן, התיישב למרגלותיה וחלץ בעדינות את נעליה.
אחר כך משך אותה איתו אל המיטה.
על המסך מולם ריצדה תוכנית הבוקר. "טורנדו, כן כן, סופת טורנדו..." נאמר שם, "נצפתה אמש בחוף פלמחים. מהשירות המטאורולוגי נמסר כי המערבולת הצפינה וכבר חצתה את הגבול. נראה שתתפוגג בסמוך לחופי הודו."
היא התבוננה בו בשאלה אך הוא חפן את פניה בידיו ולחש באוזנה, "אהובתי, אהובתי..."
"הו, אלוהים."

"או אלוהים" מאת מיקי בן כנען מופיע באסופת הסיפורים: עשרים סיפורים קצרים אסופה שניה (2016), במה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון. על עריכת האסופה אמונה עלמה כהן ורדי.

הוצאת כנרת-זמורה-דביר ייסדה במה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון: תחרות לכותבים מתחילים ואסופת סיפורים קצרים, בשאיפה להחזיר את הסיפור הקצר למרכז הבמה. התחרות והאסופה מוקדשות לזכרה של הסופרת והעיתונאית עפרה אליגון שאומנות הסיפור הקצר היתה קרובה ללבה. התחרות נערכת זו שנה שנייה בחסות הוצאת כנרת-זמורה-דביר, מכון הקשרים, המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובית הספר לכתיבה המגירה. הזוכים בתחרות קיבלו פרסים כספיים, מלגות לימודים ב"המגירה", ופרסום יצירתם באסופת הסיפורים. שלושת הסיפורים הזוכים, וכותביהם: במקום הראשון: "דברים יפים ולא שלי" מאת יודית ולבר, במקום השני: "לצחוק עם לטאות" מאת יעד בירן, במקום השלישי: "אביבה כ"ץ רוצה שקט" מאת אמנון ריבק.