זאב

הוא ישב תמיד בשורה הראשונה, איש גוץ בעל עיניים כחולות טובות וחיוך אבהי. על ברכיו מחברת עבה ובכיס החולצה תחובים עפרונות אחדים, מחודדים היטב. בכיס הימני של המכנסים היו מונחים המחק והמחדד. שירד האור באולם פתח את המחברת והחל לרשום. בסוף ההצגה היתה המחברת מלאה. אחר כך היה לוקח אותה אל שולחן העבודה, וכל המחברת כולה היתה נשאבת אל תוך ריבוע אחד קטן, ובו תמציתה של ההצגה.

"זאב באולם", היו השחקנים אומרים זה לזה מאחורי הקלעים, וכל אחד לעצמו היה אולי אומר "ההצגה הזאת היא בשביל זאב", ואחר היו משתדלים להציג את הפרופיל הטוב שלהם, כי אם זאב מצייר אותך, זה לנצח נצחים. לא כל אחד קורא ביקורת, אבל כולם רואים את הקריקטורה של זאב.

לפעמים היה מזכיר בענווה שהוא עיוור צבעים, לפחות חלקית, ואולי לכן היה מבטו חודר כל כך, מעבר למראה החיצוני, אל תוך מהות גרעינית של דבר, ואז, במספר קווים בלבד, היתה מופיעה הדמות. כשקיבל עמוד שלם ב"הארץ", ועשה בו את המדור השבועי "על כל פנים", היו הקוראים נחפזים קודם כל לפתוח את העיתון בעמוד הזה, כדי להבין את מה שלא ניתן היה להבין מתוך עמודי הפובליציסטיקה העמוסים לעייפה, והיו מטיילים שעה ארוכה במסלולי העמוד של זאב, כי בכל פינה המתינה להם הפתעה נוספת, הברקה נוספת, שהזינה את התודעה. הסיפור הישראלי, התפרש בו בפרטי פרטים, בתבנית של טלנובלה מפחידה-מצחיקה, וזה קרה עוד לפני שהטלוויזיה המציאה את הטלנובלה.

כשצייר אותי לראשונה, ואני אז צעיר לימים ולא כל כך מבין מה קורה לי, נדהמתי. מה היה הדבר הזה שזאב ידע עלי ואני לא ידעתי. אחר-כך הסתובבתי שבוע שלם באף מורם לשמיים מרוב גאווה על כי זכיתי שזאב יצייר אותי. באלפי דפים לבנים הוא שיקף לתיאטרון הישראלי את פרצוף פניו. באלפי דפים הוא שיקף לחברה הישראלית את פרצוף פניה. גלריה ארוכה של דמויות יוצרים ופוליטיקאים, שבכל אחד מהם מהות מיוחדת משלו, ובכל אחד מהם משהו מתמצית ההבנה, האהבה, הסלחנות והחמלה, של זאב. כי כידוע, קריקטורה מטבעה מושכת את יוצרה אל הגרוטסקי והסטירי, ואלה עלולים בקלות להידרדר אל הרוע הצרוף, אבל זאב ידע לדלות אפילו מהיצורים שנחשבו נתעבים ביותר, את השורש האנושי של מעשיהם, כי זאב, שום דבר אנושי לא היה זר לו.

הוא אמר שכל הקריקטורות שלו נובעות ממספר דימויים בסיסיים שניתן למנות אותם על אצבעות יד אחת. אבל לנוכח היבול העשיר של יצירתו, נותר רק להתפעם מהמגוון הרחב של האפשרויות הויזואליות שיצר, על בסיס דימויים אלו. אחד מהחביבים עליו היה דימוי הבצל. יום אחד אמר "הם מקלפים אותנו כמו בצל". לא הבנתי. "ראה", אמר, "בכל יום הם ממציאים תקנות חדשות, חוקים חדשים שנועדו להצר את חרויות האזרח שלנו, להגביר את השליטה שלהם בנו, ואנחנו מתקלפים מזכויותינו כמו הבצל, מתקלפים ובוכים ומתקלפים ובסוף לא יישאר דבר".

יעקב פרקש (זאב) נולד בשנת 1923 בבודפשט, הונגריה. ישב במחנה הריכוז דכאו. בשנת 1947 היגר לישראל אבל גורש על ידי הבריטים למחנות העקורים בקפריסין. צייר עבור "העולם הזה", "דבר השבוע", "חדשות הספורט", "מעריב", "הארץ", ועוד לעשרות כתבי עת ופרסומים שונים. הוציא לאור 4 ספרים. הופיע במסגרת "אמנות לעם" בכל רחבי הארץ במסגרת מפגש מיוחד שבו שוחח עם הקהל על יצירתו. החל משנת 1962 הוא מפרסם קריקטורה יומית בהארץ, ממנו פרש באוקטובר 2001. בשנת 1981 זכה בפרס סוקולוב. בשנת 1993 זכה בפרס ישראל בתחום העיתונות. בשנת 2002 זכה בפרס אביר איכות השלטון. הלך לעולמו ביום שלישי השבוע בביה"ח בילינסון בפתח-תקוה, לאחר מחלה ממושכת. נטמן בקריית שאול.

יהי זכרו ברוך


* הקטע התפרסם בקבוצת הדואר האלקטרוני של משפחת תיאטרון החדר בהנהגת המאסטרו אמיר אוריין