אלכס מזכיר לעצמו "שיש ספינות ששטות בשביל הים, לא בשביל להגיע לאיזו יבשה". מעבר למשפט הנפלא הזה (שמכין את הקרקע למשפטים נפלאים נוספים באותה פסקה), נגן הכינור שלא יודע לחייך משרטט עם או בלי להתכוון את העיקרון שעומד במרכז חיי מרבית הדמויות של "ארץ אררט", העיקרון שאולי עומד במרכז חיי כולנו, מתי נזכה להבין איזו מין ספינה אנחנו, ולאיזו מין יבשת אנחנו מכוונים. כמוהו, גם מרבית הדמויות האחרות לאו דווקא עוסקות בתוצאה הסופית, כי אם בדרך. הדרך חשובה לא פחות מנקודת הסיום בספר הביכורים של יעל גלר.
אלכס הוא לא הדמות הראשית בספרה הראשון והמצוין של גלר, ואפילו לא בטוח שהוא מתפקד על תקן אי של שפיות, כי הגבולות בין שפיות ושיגעון, נורמלי ולא נורמלי, מיטשטשים לגמרי ב"ארץ אררט". בבסיס הספר רעיון עלילתי כמעט אפוקליפטי, מעין גירסה עכשווית של פרשת נוח: המשמרת הראשונה של הילה כגינקולוגית אחראית מיילדת מתגלה כאסון. במשך עשר שעות לא נרשמת ולו לידת-חי אחת בכל תבל. כל התינוקות מתים, וכפועל יוצא מכך, אנשים בוגרים רבים ונשים, בפרט מתחילים לאבד את שפיותם. מעבר לנשים שאיבדו את עוברן בדיוק כשאמור היה להפוך לילד, ישנן נשים אחרות שנאלצות להתאבל ולהתמודד עם המצב הבלתי אפשרי של מוות לעוברים שכלל עוד לא נולדו. המוות בכל מקום, גם אם הוא עדיין לא לופת בגרונך. אין זה מפתיע, אם כך, שבשלב מסוים המחלקה הגינקולוגית מתרוקנת לגמרי מפציינטים, בעוד זו הפסיכיאטרית משגשגת.
עבור הילה המצב הזה מסובך שבעתיים: גיסתה בהיריון, ואם זה לא מספיק, הרי שגם זוגתה שלה, הדר, בהיריון ככל הנראה מתרומת זרע של בחור ישיבה בשם יפתח, שלעתים מרגיש ש"כל מה שקורה לא חדש לי. העכשיו הזה הוא העבר שלי, העבר שלי הוא העתיד שלי". כשיפתח שומע על המצב הוא ממהר להתייצב בדלתן, ובשלב מסוים אף עובר לגור איתן. יחד, השלושה מפרקים או לכל הפחות מתבוננים, ביחד ולחוד, בכמעט כל פצצה שיש ליהדות ולאנושות להציע: אהבה, אמונה, אבל, שיגעון. אלוהים, או היעדרו, נוכח מאוד מאוד לכל אורך הספר. אפילו יפתח בשלב מסוים מתפלל באירוניה חריפה, נוכח המצב.
המחמאות הגדולות ביותר שניתן להגיד על "ארץ אררט" הן שהוא מיוחד עד מאוד ולוקח צ'אנסים, וזה דבר גדול. קצת כמו במקרה "עריק", של עילי ראונר, אי אפשר שלא להתפעל מקול ייחודי כל כך של ספר ביכורים. בעוד רבים עלולים לכוון למכנה משותף רחב למדי, שלא מאפשר להם להתנסות בתוכן או במעטפת, גלר משתמשת בפלטפורמה שהרוויחה ביושר כדי להציג חלקים רבים מהארסנל שלה: מספרים, זמנים וגופים מתחלפים, רקע שבדרך כלל אמור להגיע בהתחלה מגיע רק בסוף וכתיבה נפלאה וייחודית, כולם מנת חלקו של "ארץ אררט". עוד מעבר לעלילה הבנויה בקפידה, הדמויות המבוססות לעילא ולעילא והכתיבה המצוינת עצמה, אלה הנכונות לקחת צ'אנסים ולא להתפשר שמהנים במיוחד אצל גלר.
התוצאה הסופית הוא ספר אינטנסיבי למדי (אך לפרקים גם משעשע), עם מספר קטעים מאוד עוצמתיים של זרמי תודעה שכמעט יכולים לעמוד בעצמם כסיפורים קצרים או חיבורים מצוינים, ולעתים עלולים לאלץ את הקורא לקחת הפסקה קצרה. אבל הוא יחזור ממנה, תהיו בטוחים בכך.
"ארץ אררט" / יעל גלר, הוצאת ידיעות ספרים, 231 עמודים.