אין שום דבר תקדימי בכך שהקיץ ההוליוודי הנוכחי עמוס סרטי המשך. החידוש הוא, שרבים כל כך מהם כשלו אמנותית ומסחרית. "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" אמנם התגלה כהצלחה ספקטקולרית מכל הבחינות, אבל ההמשכונים של "שכנים", "צבי הנינג'ה", "שלגיה והצייד", "אליס בארץ הפלאות", "מפוצלים" ועוד השלימו עונה עגומה בגזרת הסיקוולים. בעבר, לא פעם השכילו פרקים 2 או 3 בסדרות סרטים להתעלות על קודמיהם, אבל השנה צנחנו במדרון תלול.
צניחה זו נמשכת כעת עם "האשליה 2", שהגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון. מדובר כמובן בהמשכון למותחן הקומי על חבורת הקוסמים האנרכיסטים, שריסק קופות לפני שלוש שנים תקופה שבה ניצב כאחד הלהיטים המפתיעים והחביבים של העונה, אף שהיה זה סרט מטופש ומופרך למדי, ובדיעבד גם די זניח ושכיח.
בהמשכון זה, אנו מגלים כי אמני האשליות ממשיכים להשתמש בכישורי אחיזת העיניים שלהם כדי לגנוב מעשירי העולם ולהשפילם פומבית. גם כאן מגלמים אותם ג'סי אייזנברג, וודי הרלסון, דייב פרנקו ומארק רופאלו והפעם מצטרפת אליהם גם ליזי קפלן, תוספת מבורכת לכל פרויקט ולסרט זה בפרט. הבמאי ג'ו מ.צ'ו אמנם לא משתמש בה מספיק, אבל ההופעה שלה ממזרית, עסיסית וכובשת, והיא השדרוג היחיד שיש בפרק זה לעומת קודמו ולמעשה בכלל הדבר הטוב היחיד שיש בו.
לעומת זאת, שחקן חיזוק אחר רק מחליש התוצאה. מדובר בדניאל רדקליף, שמגלם כאן את האיש הרע ארכי-נבל בריטי, החוטף את חבורת הקוסמים למקום המסתור שלו במקאו. הוא עושה זאת גם לצרכי ונדטה, מסיבות לא מפתיעות במיוחד שמתבררות עם הזמן, וגם כדי להיעזר בהם בדרך להגשמת חלומו הגדול: השתלטות על העולם.
באשר לרדקליף, תפקיד זה נועד לסייע לו במשימה לא פחות מסובכת: להיפרע סוף כל סוף מן התדמית שדבקה לו בעקבות כיכובו ב"הארי פוטר", ולהוכיח שהוא מסוגל גם לגלם גם דמויות מסוג אחר לגמרי. בתיאטרון, שיטת הפעולה הזו עבדה לו היטב: הזדמן לי להיות בשתי הצגות בכיכובו בווסט-אנד, "Equus" ו-"The Cripple of Inishmaan" והוא והן היו מצוינים. בקולנוע, לעומת זאת, עוד לא מצא את עצמו, ו"האשליה 2" מצטרף ל"הרוג את יקיריך", "קרניים", "ויקטור פרנקנשטיין" ועוד, ברשימה ההולכת ומתארכת של תפקידים מביכים שעשה בסרטים כושלים.
זה קורה כיוון שעל הבד רדקליף בוחר תפקידים שאינם למידותיו, במאמץ יתר להוכיח לצופי הקולנוע המכירים אותו מ"הארי פוטר" כי הוא מסוגל להפוך חברבורותיו. פה, מי שהיה עם הילדון עם השרביט נעמד על הרגליים, חושף שיניים ומנסה להמציא את עצמו מחדש כבן בליעל סטייל הרעים בסרטי ג'יימס בונד וזה מאולץ, פאתטי ולא אמין לרגע. הליהוק הזה עושה לו עוול, וגם ל"האשליה 2" בכללותו.
נוסף לכך, סובל הסרט מן הבעיות שאפיינו המשכונים אחרונים השנה, ואין ברירה אלא לחזור על עצמנו ולומר שוב את מה שכבר נכתב במקרים שלהם. וכך, גם "האשליה 2" קופץ את הכריש, והולך רחוק מדי בניסיון לבדל את עצמו מקודמו ולהוכיח לנו כי הוא הכרחי, אף שברור כי אינו. לכן, הוא עמוס עד להתפקע בדמויות, בקווי עלילה, בתפניות תסריטאיות ובהתחכמויות.
כיוון שהתסריט קלוש, מופרך, נטול היגיון פנימי או חיצוני, הכל מונח על כרעי תרנגולות, ובסופו של דבר מגדל הקלפים הזה קורס כצפוי על ראשם של הצופים. בניגוד לפרק הקודם, שהלך והשתפר עד לסיומו המענג והמספק, כאן המבנה הפוך: המחצית הראשונה עוד מהנה ומותחת, אבל מנקודת האמצע אובד המומנטום. פעם אחר פעם מנסה מותחן הקוסמים לשלוף הפתעות מן הכובע כדי להציל המצב, אך שוב ושוב, במקום שפנים יוצאות לו ביצים סרוחות.
למעריצי הסרט הקודם, כמו לאלה של רדקליף, מוטב אם כך להישאר עם הזיכרונות. "האשליה 2" הצטרף השבוע לרשימת ההמשכונים המיותרים של הקיץ, ואפשר לקוות כי לא נראה עוד פרקים בסדרה הזו. יש קסמים שעובדים רק פעם אחת.