מחר, חמישי, יעלה כאן לאקרנים סרט התעודה הישראלי "המתנחלים", ויהיו בכך שלושה דברים יוצאי דופן. קודם כל, אף שהתופעה נפוצה יותר מאשר בעבר, זה עדיין לא מובן מאליו כי יצירת דוקו זוכה להפצה מסחרית, ועוד ברשת בתי קולנוע לב ולא בסינמטקים.
כמו כן, מובן גם כי זה לא טריוויאלי ומתבקש כי המפיצים מגלגלים לעברנו מסמך היסטורי מעמיק על מפעל ההתנחלויות והשלכותיו דווקא בשיא העונה החמה, שבה בתי הקולנוע בארץ ובעולם נוהגים להתמלא בעיקר בסרטי קיץ קלילים ומרעננים. אך מה שבאמת מהותי הוא כי עלייתו לאקרנים של תפוח האדמה הלוהט הזה מסמלת תופעה רחבת היקף: תחיית הדוקו הפוליטי המקומי.
קדמו ל"המתנחלים" גם "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", שקטף את פרס אופיר, ו"מוות בבאר שבע", הזוכה הגדול של דוקאביב, ושניהם עוררו אף הם רעש רב. שלושת אלה, וגם עוד כמה סרטים אחרים, העמידו מחדש את נקיטת העמדה הפוליטית במרכז הבמה של עולם התעודה הישראלי.
נשמע קצת מצחיק, לנסח זאת כך. הרי בכל זאת, כמו שאומרים אצל עודד בן עמי, אנחנו בישראל, כך שמפתה לומר כי סרטי תעודה פוליטיים תמיד הכתיבו כאן את הטון. אבל אם בוחנים את העשור האחרון, נגלה כי רוב יצירות הדוקו המדוברות לא עסקו במצב הביטחוני-מדיני. התקופה יוצאת הדופן היחידה היתה חורף 2013, בו "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" היו מועמדים יחדיו לאוסקר, אך יש לזכור כי רק הראשון מביניהם זכה לתהודה בארץ, בשעה שהשני, בניגוד ל"המתנחלים" למשל, לא נהנה כאן מהפצה ומשך תשומת לב בעיקר בעולם.
מעבר לכך, להיטי הדוקו האחרים לא היו סרטים שעסקו בסכסוך, אלא בסוגיות משפחתיות ותרבותיות, בזיכרון השואה ובעוד שלל נושאים אחרים מתחומי הקו הירוק. אפילו הלהיט התיעודי הכי אקטיביסטי וחריף, "שיטת השקשוקה", זעם על עניינים כלכליים וחברתיים, ולא על הכיבוש.
בקיצור, כבר מזמן לא היה לנו רצף כזה של סרטי תעודה מעוררי תהודה בנושאי מלחמה ושלום, וזה ראוי לציון בעיקר כי האקלים הציבורי והגופים הממסדיים והמסחריים שתומכים ביצירה דוקומנטרית לא בהכרח מעודדים כרגע את הקו הזה.
יהיו שיאמרו כי כרגיל, זה הניסיון להטיל צנזורה שעשה את האפקט ההפוך, והוא שאחראי למתרחש. אחרים יציעו כי היוצרים חשים שהמצב במדינה גרוע מאי פעם ועוד רגע יהיה מאוחר מדי, אז אין ברירה אלא לקחת אחריות ולגשת לכל החומרים הרגישים שהקהל עד כה לא שש לראות על המסך. אפשר גם, כמיטב המסורת, להאשים בכל את המעורבות ההולכת וגוברת של מפיקים בינלאומיים בעשייה הישראלית, והכי קל, אך לא מופרך, יהיה לסכם שמדובר פשוט בצירוף מקרים.
אך בהנחה שזה לא מקרי, אלא תופעה של ממש שאולי גם עוד תהיה לה המשכיות, אפשר להציג גם שאלה אחרת: למשל, לתהות עד כמה כל זה חיובי.
מצד אחד, ברור כי במצב הנוכחי, זו פריבילגיה לעשות אך ורק סרטי דוקו על סודות משפחתיים, והגיע הזמן שיוצרים מקומיים ישירו מבט למציאות.
מצד אחר, קשה שלא לתהות אם השתלטות יתר של הכיבוש והסכסוך על תעשיית התעודה הישראלית עלולה להביא לקץ הרומן הפורח בינה לקהל המקומי. סרטי תעודה בנושאים הללו הרי נוטים לא פעם לשכנע את המשוכנע, ועובדה כי אף אחד מן השלושה שהוזכרו כאן לא מגיע מן הצד הימני של המפה הפוליטית או אפילו משהו שקרוב לכך, ולא פעם באמת יוצרים את ההרגשה שנועדו יותר לפסטיבלים בעולם וכדומה מאשר לציבור בארץ.
כל מה שנותר לייחל לו הוא איזון: אם לא בתוך הסרטים עצמם, אז במגוון התוצרת שתגיע כאן למסכים. בינתיים, למרות הכל, אפשר לברך על מה שמתחולל. במצב העניינים כאן, הרבה יותר טבעי ונורמלי שיהיו שלושה ואפילו שלוש מאות סרטים על מה שקרה לישראל בין מלחמת ששת הימים לימינו מאשר שיהיו אפס.
"תחת ירח דובדבן": הטריילר
אף שהותיר מאחוריו מורשת פילמאית יפה, פרינס לא זכה כאן להוקרה קולנועית בחודשיים שחלפו מאז מותו. מחדל זה יתוקן ביום שלישי הקרוב, 21 ביוני, הודות להקרנת "תחת ירח דובדבן" שלו ובכיכובו, בסינמטק הרצליה.
חדשות טובות נוספות: ההקרנה תתקיים בעותק 35 מ"מ מהודר, שלא היה פשוט לאתרו. עורך התוכנייה החרוץ של הסינמטק, ניר נאמן, החל בחיפושים אחריו זה מכבר, בלי לדעת כמובן שיהיה תירוץ אקטואלי ומצער לערוך את ההקרנה.
יקדמו להקרנה זו הרצאה של הידען הקולנועי והמוזיקלי קוואמי, והיא תלווה בהופעה של נועם רותם, שיציג גרסאות כיסוי למיטב שירי פרינס. פרטים נוספים והזמנת כרטיסים אפשר למצוא באתר הרשמי של הסינמטק, ואף שכל זה יקרה בעיצומו של השרב, אפשר לחלום על כך שלרגל הנסיבות, יירד פה שלג בשלהי יוני.