לא יפה לדבר סרה במתים, אבל לפעמים פשוט אין ברירה. לפני שלושה חודשים הלך לעולמו בשיבה סבירה המלומד, הסופר והעיתונאי האיטלקי האהוב אומברטו אקו. כעת מגיע אלינו התרגום לעברית של ספרו האחרון, סאטירה על עולם התקשורת האיטלקי בשם "מספר אפס". למרות היקפה הצנוע מצליחה היצירה הזאת להיות מייגעת למדי, בייחוד עבור מי שלא שולט שליטה מוחלטת בכל הדקויות של ההיסטוריה, הפוליטיקה והתרבות של ארץ המגף.
סיפור המסגרת דווקא מעניין. טייקון מפוקפק מעוניין להתקבל לחוגים הכלכליים והפוליטיים הבכירים והמכובדים באיטליה של ראשית שנות התשעים, שבתורם אינם מעוניינים בו במיוחד. דרכו המעודנת לשכנע את אנשי האליטה לאמץ אותו לחיקם היא לייסד עיתון פיקטיבי המתמחה בחשיפת שערוריות, על מנת להמחיש להם שעדיף שהוא יהיה בצד שלהם במקום שיאסוף עליהם לכלוך. לצורך הקמת העיתון הוא שוכר עורך נכלולי, ומטיל עליו לגייס צוות כתבים ולהוציא לאור במשך שנה תריסר "גיליונות אפס" לדוגמה, שבאמצעותם הוא יוכל להפגין את יכולת הסחיטה שלו בפני אנשי הממסד. המספר, קולונה, הוא עיתונאי כושל ועלוב בגיל העמידה, שנשכר על ידי העורך להצטרף לצוות העיתון, ובאופן פרטי וחשאי גם לשמש כסופר צללים עבור אותו עורך לצורך כתיבת האוטוביוגרפיה שלו, שאותה הוא מייעד למטרות לא פחות שפלות.
מבין שלל עיתונאי הביבים המאכלסים את המערכת ואינם יודעים שהם עובדים בעיתון פיקטיבי (וביניהם גם סוכן של השירותים החשאיים שזהותו האמיתית ידועה לכל) בולטים שניים. מאיה האישה היחידה בצוות העיתון, עיתונאית צעירה ופגיעה שאיתה קולונה כמובן מנהל את הרומן המתבקש (הספר אפילו לא קרוב לעבור את מבחן בקדל, למקרה שתהיתם); וברגאדוצ'ו טיפוס נאלח ואחוז שיגעון רדיפה, שטוען שהוא מחזיק בסקופ שיזעזע את המדינה. התחקיר של ברגאדוצ'ו, ספק הזייה של מטורף ספק פנינה עיתונאית חד-פעמית, מערבב ללא בושה בין מאורעות היסטוריים שונים, הן אמיתיים והן מופרכים בעליל, ובהם מבצע גלאדיו (מבצע אמיתי של נאט"ו, הסי.איי.איי ואירגונים אחרים, שלאחר מלחמת העולם השנייה הקימו באיטליה ובמדינות אחרות תאי התנגדות רדומים למקרה של חדירה קומוניסטית), ניסיון הבריחה של מוסוליני, ולכידתו של הדוצ'ה והוצאתו להורג ביחד עם המאהבת שלו.
כל העסק הזה הרבה פחות מעניין ממה שזה נשמע. למעשה, במשך רובה של העלילה לא קורה כמעט כלום. חלק גדול מהיצירה מוקדש לישיבות מערכת של העיתון הפיקטיבי, שאינן מלהיבות, בלשון המעטה. אל תצפו לדילמות ותהפוכות מרתקות בסגנון "ספוטלייט" ישיבות המערכת ב"מספר אפס" כוללות בעיקר דיונים עקרים, עקיצות הדדיות אינפנטיליות ובדיחות קרש חסרות פואנטה. והישיבות האלה הן עוד הצד המוצלח יותר של הספר, שחלק ניכר להכאיב שלו מוקדש לתיאוריית הקונספירציה של ברגאדוצ'ו, שאותה הוא מגולל בפני המספר באופן מבולבל, מבלבל, ועמוס להתפקע ברפרנסים תרבותיים, אזכורים היסטוריים, וניימדרופינג חסר מעצורים של איטלקים שמעולם לא שמעתם עליהם. אריה אוריאל, שתירגם את הספר היטב, אמנם עשה כמיטב יכולתו לבאר את אותם הקשרים תרבותיים והיסטוריים בהערות השוליים הרבות שהוא הכניס לתוכו, אבל קורא ישראלי נטול רקע אקדמי של לימודים איטלקיים כנראה ירגיש שחלק גדול מהספר עובר לו מעל הראש.
במגבלה הזו, כשלעצמה, אין כל פסול. גם ספר נישתי שפונה לקהל מצומצם של מביני עניין ראוי להיות מתורגם אם הוא טוב מספיק. אלא שלא בטוח ש"מספר אפס" עונה על הדרישה הזאת. הספר הזה יתיש גם קוראים שיבינו לאשורם כל רפרנס ורפרנס, והירידה שלו לפרטים לא נחוצים גורמת לו להרגיש ארוך בהרבה מ-187 עמודיו. כך, למשל, למעלה משלושה עמודים מוקדשים להשוואה טכנית בין דגמי מכוניות שאין לה דבר וחצי דבר עם העלילה. עוד שלושה עמודים מקאבריים מתארים את דוח נתיחת גופתו של מוסוליני, בפירוט גרפי מחליא שנועד להמחיש נקודה שהיא ממילא כבר ברורה בשלב זה של העלילה. יש גם סצינות מוצלחות יותר למשל דיון מצחיק למדי אודות האמת שמאחורי מודעות ההיכרויות אבל בסופו של דבר גם הן פוגעות בלכידות היצירה, והופכות אותה למה שנראה כמו אסופה אקלקטית של קטעים משעשעים יותר או פחות שחוברו להם יחדיו באופן לא משכנע במיוחד.
חרף כל המגבלות האלה, ל"מספר אפס" יש חן מסוים. פה ושם מבליחה הגאונות של אקו מבעד לבינוניות הכללית. בעיקר אמורים הדברים בחלקים העוסקים במניפולציות שמפעיל העיתון על קוראיו ובבוז שהוא רוחש להם. באותם קטעים, שמהווים את הלב הסאטירי של הספר, מסבירים ראשי המערכת איך למחזר חדשות ישנות ולהפוך אותן לסיפור חם, כיצד להחשיד חפים מפשע באמצעות קולאז' מרושע של עובדות תמימות מחייהם, או מהי אמנות השימוש בהכחשה לצורכי רצח אופי של המכחיש. הקורא הממוצע, שאליו מכוון מנהל העיתון, הוא אדם בור, שמרן, ימני, גזען והומופוב. "אנחנו לא השופר של איגוד החילונים והשכלתנים", הוא מדגיש בפני הכתבים. "אנשים רוצים נסים ולא ספקנות בסגנון של קיצוניים יפי נפש" (עמ' 162). התיאורים האלה הם כמובן לא בלעדיים לאיטליה של שנות התשעים, והם צפויים להעניק תחושה מוכרת גם לצרכן תקשורת ישראלי בתשע"ו. קטעים מוצלחים נוספים הם אנכרוניסטיים במכוון, כמו הסבר מנומק ומשכנע להפליא מדוע טלפונים ניידים הם תופעה חולפת שלא תצליח לתפוס לעולם. כמה חבל שהחלקים המהנים האלה נוטים ללכת לאיבוד בסבך הדיאלוגים והמונולוגים המשמימים שמהווים את חלק הארי של הספר הזה.
"מספר אפס" / אומברטו אקו. מאיטלקית: אריה אוריאל. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. 187 עמודים.