סטטיק ובן אל תבורי - "סלסולים" (3:40)
וולפגנג אמדאוס מוצרט עשה לעצמו שם בקרב חוגי האצולה הווינאית לקראת סוף המאה ה-18 רק בגלל שסטטיק ובן אל תבורי עדיין לא היו קיימים - ובכל זאת, התעלמנו מהם פה עד כה. מדוע? הסיבה הרשמית: מה שהם עושים זה לא בדיוק מוזיקה ים-תיכונית. הסיבה הלא רשמית: מה שהם עושים זה לא בדיוק מוזיקה.
עכשיו הם פה, נכון, אבל זה רק בזכות הכבוד שהם עושים בסינגל הזה לסלסולים. מי שעושה כבוד לסלסולים, הסלסולים עושים לו כבוד בחזרה. מה גם שבמקרה שלהם, אין טעם להיתקע בעבר. סטטיק ובן אל תבורי הם הכאן (ישראל) והעכשיו (קיץ) האולטימטיביים. הם הישראלים העכשוויים. אלה שפחות חזקים בלחשוב ובלדמיין ובכל זאת מאוד גאים במה שהם ובטוחים שכולנו, הישראלים, עילגים ורדודים לפחות כמותם.
"אז בוא נשים את כל הבעיות בצד", הם שרים/אומרים, "ביחד נלמד אותם, אחד אחד / שמה שמדבר אל הישראלים / זה בס עם סלסולים". מה שבאמת עצוב כאן זה שהם צודקים. הישראלים שסטטיק ובן אל תבורי מכוונים אליהם אכן שטחיים עד כדי כך, ולכן הם גם מעריצים את סטטיק ובן אל תבורי. גם הם, כמו הגיבורים החדשים שלהם, דוברים את שפת הפטריוטיזם המתלהם והפריפריאלי - ולא נבוכים מעצמם אפילו לרגע. כן, חיים כאן המון כאלה היום. יותר מדי.
המצב קשה, אבל סטטיק ובן אל תבורי ממש לא חווים אותו ככה - ואפשר בהחלט להבין למה. הרגאטון הזול, הטקסטים הדביליים, הלחנים המרגיזים, ההומור הלא מצחיק והסלסולים המאולצים שלהם גורמים ל"ישראלים" לזוז, להתנועע ולכייף. זה לא בדיוק מוזיקה, כאמור, אבל זה עושה את העבודה. בכלל, מוזיקה זה נורא אוברייטד. "ישראלים" לא צריכים את זה. סטטיק, בן אל תבורי וסלסולים זה מוצרט בשבילם. אין על העם הזה. אין.
(כוכב אחד)
שלומי סרנגה - "שר באמבטיה" (3:40)
האוקטבה הבודדת ששלומי סרנגה חי ונושם בין גבולותיה הופכת אותו, מטבע הדברים, לזמר קצת משעמם וצפוי, אבל מה לעשות, לא כולם מושלמים. אפשר בהחלט להתנחם בעובדה שהוא לפחות לא צעיר ועילג כמו סטטיק ובן אל תבורי, ובנוסף לכך הוא גם ניחן גם במידה לא מבוטלת של הומור עצמי.
איש לא תהה בזמן האחרון בנוגע לטיב הזיקה שבין סרנדה למוזיקה יוונית. כולם יודעים שבדומה לאוקטבה הנ"ל, גם הסגנון שהוא מתמחה בו ספציפי במיוחד, נטול הפתעות ויציאות מהתלם. ובכל זאת, התמלילן המעוטר יוסי גיספן החליט עבורנו שאנחנו רוצים לדעת מה קרה שם, אי אז, בשנות השמונים, כשסרנגה נדלק על קזנג'ידיס, התחיל לשיר באמבטיה שירים יווניים מבלי לדעת יוונית ובהמשך מינף את זה לכדי קריירה מצליחה.
התוצאה, כצפוי, לא מפתיעה, אבל דווקא כן חיננית ומהנה. תמיד נחמד לשמוע אדם שיורד על עצמו ("ככה התמכרתי בגדול / אז רצתי לי הביתה ולא בזבזתי זמן / ג'יברשתי שיר כחול-לבן / בטעם של יוון"), ונחמד אף יותר לשמוע אחד כזה שעושה זאת לרקע בוזוקי משגע שמשתלב יפה ברוק אייטיזי ממוזרח, יעיל ומנענע.
אז נכון, התמונה המבעיתה של סרנגה שוכב באמבטיה עם ברווזוני לא יוצאת מהראש לאורך כל השיר, אבל ברגע שלומדים לחיות עם זה, פתאום נהיה כיף שם, יחד איתו, מתחת לקצף.
(שלושה כוכבים וחצי)
אתי ביטון - "בייבי" (3:22)
ה-1 במרץ 2016 היה עשוי להיות תאריך היסטורי בתולדות הפופ הים-תיכוני. הזמרת אתי ביטון הוציאה באותו בוקר לרדיו סינגל בשם "היפסטר", בו הודיעה בהתרגשות - תוך שהיא נעזרת בחריזה עולצת, בלחן קליט ובמקצב מקפיץ - על כך שהיא מקיימת מגעים קרובים במיוחד עם אחד מהיצורים הנ"ל, ואף הודתה שהיא נהנית מזה.
150 מילים, פלוס מינוס, הושפרצו הנה אז מכיוונה של מקלדת זו כדי להמחיש את גודל המאורע, שכן מדובר היה בעדות משמעותית ראשונה לדיפוזיה בין תרבותית מרגשת. זה לא ממש הורגש מבחינה מוזיקלית - "היפסטר" היה נטול השפעות היפסטריות ברמת הלחן והעיבוד - אבל הקרח נשבר. בימים בהירים כבר ניתן היה לראות באופק חיבור מרתק בין פופ ים-תיכוני אסלי לכל מיני דברים הזויים וקריפיים שהיפסטרים אוהבים.
ופתאום, "בייבי". מישהו, מתברר, קורא לה ככה עכשיו, שלושה חודשים וחצי אחרי פרשיית האהבהבים עם מיודענו ההיפסטר - והמישהו הזה, אין מנוס מלהודות, נשמע סחי אחושלוקי: "מנומס, אומר שלום / אף פעם לא חצוף מדי / זה כמעט ולא נמאס / הוא עושה את זה יפה / לתוך הלב נכנס" - ובפזמון, כאמור, אף משתמש במילה הנוראה "בייבי" בתור שם חיבה לאתי שלנו.
לא פלא שהוא רק "כמעט ולא נמאס", ולא, נאמר, אף פעם לא נמאס. הוא סחי. הוא יודע להגיד ולעשות רק דברים רגילים. זה מאוד משעמם, אין ספק, אבל איכשהו גם ביטון, כמו רוב הנשים השפויות, בכל זאת בוחרת לעצמה אחד כזה וזורקת את ההיפסטר קיבינימט. ההזדמנות הוחמצה. הסכם השלום בוטל.
הסחית שבאתי ביטון ניצחה את ההיפסטרית שבה (ללא קרב, אגב, כי לא היתה שם היפסטרית) - וזה ניכר לא רק ברמה הנרטיבית, אלא גם בזו המוזיקלית. העיבוד מפרפר בין סגנונות שמתעקשים יתר על המידה להיות צעירים, מעודכנים ולא קשורים זה לזה. האנרגיות שממילא מתקשות לפרוץ נקטעות לסירוגין לטובת יציאות מעצבנות, כאילו-מתוחכמות, ממבנה השיר, שפוגעות מאוד ביכולתם של ילדים שאינם נוטלים ריטלין ליהנות ממנו.
מתחת לכל הבלגן המפואר הזה אמור, כביכול, להסתתר לחן חזק, משמעותי - אחרי הכל, הושקעה כאן עבודת הפקה מאומצת ויקרה - אבל בעצם אין פה כלום. גם השיר הזה, כמו ההוא שקורא לביטון "בייבי" וכמו אתי ביטון עצמה, סחי רצח. בלי עומק, בלי שפיץ, בלי קטע, בלי לב, בלי נשמה, בלי זקן.
בינינו, אתי ביטון היתה סחית עוד אז, לפני שלושה חודשים וחצי, כשהתאהבה ב"היפסטר". רק סחים עדיין משתמשים, בשנת 2016, במושגים כמו "היפסטר" ו"סחי". אתי ביטון היפסטרית, עלק. חחחח.
(שני כוכבים)
מיכאל אלול - "מחשמלת" (3:33)
הבחורצ'יק המתוק הזה שמתחת לחולצת הג'ינס לא כל כך יודע לשיר, וספק אם בכלל יודע לדבר, אבל, כמו רבים ורעים לפניו, עושה את זה בכל זאת. מה שבאמת קשה בשיר הזה לא נוגע דווקא לארכאיותו הסגנונית ולעליבותו הטקסטואלית שמזכירה אסונות טבע מקומיים מתחילת שנות האלפיים בכיכוב מושיק עפיה וקובי פרץ.
הצרה היא שאלול, בנוסף לכל, הוא גם לא כותב ולא מלחין שמתעקש לכתוב ולהלחין, וכדי לשכנע אותנו שהוא כן כותב וכן מלחין הוא מחליף את סדר המליים במשפטים שלו כדי שיישמעו אינטליגנטיים: במקום לשיר, בפשטות, "את מסובבת אותי", הוא שר "אותי את מסובבת". במקום לשיר "את מהפנטת אותי", הוא שר "אותי את מהפנטת". אנשים לא מדברים ככה. בטח לא אנשים עם חולצת ג'ינס, קוצים ומשקפי שמש, כמו מיכאל אלול. אותי הוא מחרפן.
(אפס כוכבים)