בקיץ הבא, תציין ישראל חמישים שנים למלחמת ששת הימים. אפשר היה לסמוך על הקולנוע המקומי שלא ייתן למועד כזה לעבור בשתיקה, וכך אכן קורה: בסתיו עלה לאקרנים "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", בו עסקו היוצרים מור לושי ודניאל סיוון במה שהתרחש במלחמה עצמה, ואמש (חמישי) הגיע לבתי הקולנוע כאן "המתנחלים" של שמעון דותן, שממשיך הלאה, לתוצאה המרכזית ביותר של אותם ששת ימי לוחמה כיבוש השטחים והקמת מפעל ההתנחלויות.
במקור, הסרט נועד לשידור טלוויזיוני בלבד, אך בסופו של דבר החליטה רשת בתי הקולנוע לב להקרין אותו קודם לכן על מסכיה, וכבר מן השניות הראשונות של הצפייה אפשר להבין למה. יצירות דוקו פוליטיות שכאלה נוטות לא פעם להיראות כמו כתבת מגזין מורחבת, אך כאן זה לא כך. מדובר, קודם כל, בחוויה אסתטית, לעתים אפילו פואטית, והיא נשארת כזו לאורך כל הדרך. גם כשראשים מדברים ממלאים את המסך, הערך הוויזואלי של "המתנחלים" לא נפגע.
ניכר כל הזמן כי דותן הוא במאי ותיק ומיומן, שעוד בתחילת שנות השמונים ניצב כאחד מבכירי היוצרים הפוליטיים בקולנוע המקומי, הודות לסרטים בסדר הגודל של "צלילה חוזרת" ו"חיוך הגדי". מאוחר יותר עבר לארצות הברית, בה הוא מתגורר עד היום, שם ליטש את המיומנות שלו. ב"המתנחלים" מפגין היוצר שליטה מוחלטת באמצעי המבע, ומיטיב להשתמש במוזיקה, באנימציה ובעבודת הצילום של פיליפ בלאיש, וכל אלה יחדיו מביאים לניצול מקסימלי של המסך הגדול, ומקנים לתוצאה עוצמה דרמטית.
עוצמה זו נובעת גם מן האפיות של הסרט. דותן, כך הוא מספר, תכנן בתחילה להתמקד אך ורק במה שקורה בימינו, אך ככל שצלל יותר לתוך החומר, הבין כי יהיה מעניין יותר להתבונן מנקודת מבט רחבה. וכך, תופס הבמאי פרספקטיבה ומביא את ההיסטוריה של מפעל ההתנחלויות מראשיתו ועד ימינו, ולצילומים בזמן אמת מצטרפים גם שלל קטעי ארכיון.
נכון, הפרטנות ההיסטורית מדגישה את התחושה כי הסרט נועד לקהל הבינלאומי, כזה שזקוק לא'-ב' של תולדות ההתנחלויות, אך הרי גם הציבור הישראלי, בלי קשר לעמדתו הפוליטית, לא בהכרח בקיא בכל ההתרחשויות מאז 1967, בטח לא ברמה המדוקדקת שבה הם מפורטים כאן. לכן, ניצב "המתנחלים", לפחות בינתיים, כמעין טקסט דפניטיבי באשר לדברי ימי המפעל השנוי במחלוקת. אין לדעת אם יזכה להצלחה מסחרית או לא, אבל דבר אחד בטוח: עוד יקרינו אותו רבות במסגרות חוץ-קולנועיות, למשל פאנלים וסמינרים למיניהם, שבהם יוכל לשמש חומר עזר ויזואלי לדיון.
מעבר לערכו החזותי ולחשיבותו ההיסטורית, המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא גישתו. ברור לגמרי, מן הדקה הראשונה, מהי העמדה של דותן: כמו יוצרי קולנוע ישראלים רבים, גם הוא עוין את ההתנחלויות, בלשון המעטה. ובכל זאת, בבואו לראיין את מושאי התיעוד שלו, אין בו טיפה מן ההתנשאות והפטרונות שמאפיינת בדרך כלל את העיתונאים והדוקומנטריסטים הישראלים כשהם מראיינים דמויות מן הצד האחר של המפה הפוליטית.
דותן, בניגוד לרבים מעמיתיו, לא מעמיד את המתנחלים באור מגוחך, לא מקטין אותם ולא מגחיך אותם. הוא מציג את מושאי התיעוד שלו בשיא הפוטוגניות והרהיטות, מאפשר להם לדבר בנחת ולעתים אפילו מגניב, שומו שמיים, מידה של הערכה ושל אמפתיה כלפיהם. זה לאו דווקא עובד לטובתם: הרי לעתים, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הוא שיריבך לוויכוח יתייחס אליך בכבוד ויאפשר לך להשלים את טיעונך בלי הפרעות.
וכך, האסטרטגיה של הבמאי מאפשרת לנו להיחשף למלוא הבעייתיות בחזון של חלק מן המרואיינים. למשל, שאיפתם של כמה מהם להקים מדינה יהודית בין הפרת והחידקל. קולנוענים רבים היו ממהרים להתנפל על אמירות כאלה כמוצאי שלל רב, אבל להיטות היתר שלהם היתה מובילה לאפקט ההפוך, וגורמת לציטוטים כאלה ולמי שאחראי להם להיראות ולהישמע כקוריוז ותו לא. דותן, דווקא בשל האיפוק והזהירות שלו, מצליח ליצור את התחושה שאכן מדובר בסכנה ברורה ומיידית, ולמרבה האירוניה, זו העדינות שלו שמקנה לסרט את חריפותו.
ועם זאת, ב"המתנחלים" יש גם פגמים. רשימת הדוברים שלו ארוכה, ובכל זאת אין בה איזון: כמעט כולם יהודים, כמעט כולם גברים. נוסף לכך, דותן מדלג לא פעם על עובדות היסטוריות רלוונטיות רק לשם הנוחות. כך, למשל, הסרט לא אומר מילה על התאוריה לפיה אריאל שרון ז"ל הוציא לפועל את הנסיגה מרצועת העזה רק כדי להסיח את דעת הקהל מפרשות השחיתות בהן היה מעורב. בהמשך לכך, את השתלשלות העניינים במהלך ההתנתקות עצמה מתאר הבמאי באופן מוגזם ומוקצן. זר, שאינו בקיא בחומר, יסיק כי מדובר היה במהומת דמים אפוקליפטית.
באופן כללי, הסרט הולך הכי רחוק שאפשר בכל הקשור לייצוג התפקיד ההיסטורי של המתנחלים. בעיניו הם הגורמים האלימים ביותר באזור, ולמעשה אף אפשר לומר כי למשנתו הם לא סתם נושאים במירב האחריות למצב, אלא ניצבים כאחראיים היחידים לכל מה שקרה וקורה.
רבים, גם כאלה שאינם מתנחלים, יחלקו על טענה זו. דותן לא משמיע את קולם, אבל בגלל שרוב הזמן אינו מתלהם או זחוח, הוא גם לא מתיימר ליצור את הרושם כי העמדה שלו היא תורה מסיני. הסרט משאיר פתח מסוים לדיון, ומובן שהקהל הישראלי שש להתפרץ לדלת הפתוחה הזו. צפיתי ב"המתנחלים" בהקרנת טרום בכורה פתוחה לקהל, והיה מרתק לשמוע את השיחות שהתפתחו בסיום וכן, היו כמובן בצופים לא מעט משוכנעים שנהנו להשתכנע מחדש, אבל נשמעו גם תגובות אחרות, לכאן ולכאן.
לכן, טוב ש"המתנחלים" הוצא מהגטאות הרגילים של הקולנוע התיעודי וזכה להפצה מסחרית, גם אם במעוז אליטיסטי למדי מסוגו של קולנוע לב. זה סרט שצריך לראות אותו ולדבר עליו. נכון, יש פעילויות מבדרות ומזמינות יותר בעיצומם של היורו ושל השרב, אבל אין ברירה אלא לעשות זאת עכשיו: עדיף לכולנו לנהל את הדיון הזה כעת ולא בחגיגות המאה למלחמת ששת הימים.