בקצב הנאחס

רד סנאפר הם סיבה טובה לבחון מחדש את הקריטריונים לגרוב. הם אנגלים לבנים (והכוונה לשלישייה שהיא הבסיס הקבוע של ההרכב: ריצ'רד תייר, אלי פרנד ודיוויד איירס), הם באים מהאזור האקוסטי-אלקטרוני המעומעם, ורוב האנשים יכניסו אותם לקטגוריה הנודניקית של הפריסטייל. בהחלט לא נתוני פתיחה מבטיחים לגרוב. אבל רד סנאפר מראים שאפשר להסתדר מצוין גם עם זה. יש להם גרוב, והרבה.

האלבום החדש שלהם, “Our Aim is to Satisfy", לא שלם כמו “Making Bones” הקודם. באלבום הקודם הקטעים השתלבו זה עם זה בצורה מושלמת, והתוצאה היתה גם מאוד איכותית וגם מאוד שמחה. או כמו שאמר ג'אנגליסט קשוח: אין מה לעשות, הם פשוט מגניבים. הפעם החגיגה הורידה הילוך, איכות הקטעים לא אחידה, והחיבור ביניהם לפעמים קצת קשה. אבל האכזבה שבשמיעה הראשונה מתחלפת מהר מאוד בהתמכרות, כי לא רק שלסנאפרים יש גרוב, הם מוכיחים שגם עצב יכול להיות גרובי. טרק הפתיחה היפהפה וטרק הסיום הממוסס הם ההוכחה העיקרית, אבל יש עוד כמה קטעים שם באמצע שמהם מנשבת אותה רוח נוגה כובשת. אז עזבו דיבורים על אכזבה ושלמות ועל הפרטים הקטנים של מה מתוכנת ומה חי, רד סנאפר הם אלה שיכולים להביא לנו את החורף. ואין סיבה טובה מזאת לאהוב אותם.