לשרוף את המועדון: "מועדון שנות השמונים" הוא אכזבה מרה

השירים משעממים, העלילה צפויה, היחס למוזיקה שטחי והיחס לנשים מעליב - "מועדון שנות השמונים" נשמע כמו כיף גדול, אבל הוא לא

18/06/2016
יח"צ - חד פעמי

במאי קולנוע יכולים להתחרות במאמני כדורגל על התואר "אלופי העולם בתירוצים". אם, חס וחלילה, סרט שלהם נכשל, כל העולם אשם בזה: המפיקים, אנשי השיווק וכמובן הכוכבים ובעיקר השחקניות, אותן תמיד הכי קל לצלוב. כולם אשמים, חוץ מהם עצמם.

דוגמה אחרונה לכך קיבלנו לפני כמה שבועות, באשמת ג'ון קרני, מי שהתגלה ב-2007 עם "פעם אחת המקסים", זוכה האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. הבמאי האירי התראיין לרגל עלייתו לאקרנים באי הבריטי של סרטו הטרי, "מועדון שנות השמונים", ואז אוזכר הכישלון של עבודתו הקודמת, "התחלה חדשה". בתגובה לכך, קרני מצא לנכון להפיל את התיק על קירה נייטלי, שחקנית מוכשרת ואהודה שדווקא היתה הדבר הכי טוב בדרמה המוזיקלית הבינונית שלו, ועוד הגדיל עשות והסביר בזלזול כי בעקבות העבודה עמה החליט "לא לעבוד יותר עם דוגמניות".

באמירות הללו היה ניחוח שוביניסטי חזק, כך שכצפוי, הלינצ'טרנט לא איחר לבוא, ובעקבותיו הגיעה גם ההתנצלות של קרני, והסערה הקלה שככה. בסוף השבוע האחרון נחת "מועדון שנות השמונים" גם באולמות הקולנוע בארץ, כך שיש טעם להעלות את הבמאי האירי לדיון מחדש, והצפייה בסרטו החדש מאפשרת לגלות שתי עובדות ביחס לאמירותיו: הבעיה שלו, לפחות כרגע, אינה נייטלי וגם לא שחקנית כזו או אחרת, אלא יכולות הכתיבה והבימוי שהוא מפגין; והשוביניזם שניכר בדבריו מעוררי המחלוקת לא היה מקרי, אלא בא לידי ביטוי גם כאן.

כפי שמשתמע משמו, מתרחש הסרט בדבלין של 1985, ועוקב אחר נער אירי המקים להקת ניו-וויב סטייל דוראן דוראן. בהציגו את סיפורו, משתמש קרני בכל קלישאה אפשרית, ויותר מאשר יצירה בפני עצמה, עם התחלה, אמצע וסוף, נראה "מועדון שנות השמונים" כמעין וידאו-קליפ, המאגד את מיטב הקטעים מעבודות קולנועיות קודמות שעסקו בעלילות דומות.

עוד באותו נושא

השטויות שקרני אמר על נייטלי - הסיפור המלא

לכתבה המלאה
מועדון שנות השמונים.
מחזיר את הקהל לימים שכולם רצו להיות דוראן דוראן. מתוך "מועדון שנות השמונים"

המשפחה הלא מתפקדת של הגיבור, האח הגדול והמגניב שמשמש לו מנטור, הבריון הבית-ספרי שלועג להעדפותיו המוזיקליות הילד השחור שמצטרף להרכב ומשמש עלה תאנה של גיוון אתני ועוד – "מועדון שנות השמונים" מקפיד לסמן וי על כל המשבצות שכבר אין בהם מקום מרוב קולנוענים שמילאו אתן בעבר. כל הדמויות, כל התפניות וכל הסיטואציות כאן שחוקות לעייפה, ואפילו להיטי האייטיז כאילו נשלפו מקבלת פנים לחתונה, כולל "Take On Me" הבלתי נמנע. אין בסרט טיפת ברק, השראה או יצירתיות.

מן הקהל מצופה בכל זאת לקחת הכל בקלות וליהנות, כי חברי ההרכב הם ילדים חמודים עם כוונות טובות ולב טהור, אז איך אפשר שלא לאהוב אותם? אפשר, כי קשה שלא להתאכזב מסרט שמיישר קו עם הגיל הביולוגי והמנטלי של הדמויות בו, ומתייחס למוזיקה בכזו שטחיות. ההמחשה המובהקת ביותר לכך מגיעה כבר בשלב מוקדם, בסצנה בה מוסבר לנו למה בחר הגיבור להקים להקה: כי ראה נערה, התאהב בה מיידית רק בגלל שהיא יפה, וגמר אומר בלבו לכבוש כך את לבה. נו, באמת: מילא ב-1985, אבל איך זה שב-2016 עוד יוצרים סרטים כאלה?

עוד באותו נושא

"התחלה חדשה": הסרט שלא מצליח להוכיח כי מוזיקה יכולה לשנות את החיים

לכתבה המלאה
תכונת האופי היחידה של הגיבורה: היא יפה. מתוך "מועדון שנות השמונים"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

נקודה זו מחזירה אותנו למה שמתברר כי היא בעיה חוזרת אצל קרני, בהתנהלותו הקולנועית ומחוץ למסך: הזלזול המסוים שלו במין השני. לדמות הנשית בסרט אין שום תכונת אופי חוץ מיופיה, והיא קיימת אך ורק כפנטזיה של הגיבור, ועוברת כמטבע עובר לסוחר בינו לבן הזוג שלה, בהתאם לצרכים התסריטאיים. בעולם של "מועדון שנות השמונים", בנות נולדו כדי לכתוב עליהן שירים ובנים כדי שיהיה מי שיעשה זאת.

גם אותם שירים מקוריים שנכתבים בסרט אינם מצליחים להתרומם. לכתוב מוזיקה טובה על אמת זה קשה עד מאוד, וליצור אותה לשם להקה קולנועית פיקטיבית זה מסובך שבעתיים. כמו "התחלה חדשה" בזמנו, גם "מועדון שנות השמונים" אינו עומד באתגר הזה, מה שמלמד כי יש דפוס בעייתי חוזר ביצירות של קרני – וזה לא קשור לשחקניות שלו או לאף אחד אחר.

הנה, נייטלי לא היתה כאן כדי להפריע לו, ובכל זאת, גם ב"מועדון שנות השמונים" קרני מזייף. אוסקר על השיר המקורי הטוב ביותר הוא כבר לא יקבל הפעם – מדליית זהב על גניבת דעת, אולי כן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully