השנים האחרונות הביאו איתן לא מעט סדרות שבמרכזן רצח או היעדרות של ילדים קטנים, ובעקבותיהם ההתמודדות של ההורים עם האובדן המהמם. "ברודצ'רץ'", "הנעדר", "הנותרים", אפילו "המתים המהלכים" - עם כולן ועם אחרות התבוססנו בכאב ובאבל. דרמת המתח הישראלית החדשה של yes, "מלאך של אמא", היא הסדרה החדשה שמשוטטת במחוזות הלא פשוטים האלה, וכמו המיטב שלפניה היא עושה זאת בלי ניסיונות נצלניים ללחוץ על כפתורי הרגש אלא תוך ריסון עצמי ניכר. לא בטוח שזה פועל לטובתה.
כפיר, ילד בן 7, מת ביישוב שבו כולם מכירים את כולם. אמו (שרון שטרק) היא פסיכולוגית של שירות בתי הסוהר, אביו (יחזקאל לזרוב) הוא לוחם המצוי בהלם קרב מאז מלחמת לבנון השנייה. החשוד העיקרי שעולה באופן די מיידי על הכוונת של הבלש המקומי (אייל רוזלס) הוא צעיר ממוצא אתיופי בעל השם רב-המשמעות רפא (יוני מלס), שבמקרה גם שוכב עם בתו של איש המשטרה (רוני צימרמן); אבל נדמה שחשוד לא פחות ממנו הוא בן השכנים הלוקה בשכלו (תום חגי המעולה ממש), ששני הוריו (לירית בלבן ודביר בנדק) מנסים לגונן עליו ולהסיט ממנו את החשד. בד בבד סבורה חוקרת המז"פ (ורד פלדמן) שההתמקדות המשטרתית בצעיר השחור לא עולה בקנה אחד עם הממצאים הפורנזיים.
הרבה דמויות וזוויות יש "במלאך של אמא", ובצמד הפרקים הראשונים שלה היא מיטיבה לתאר את כולם בזה אחר זה באופן ברור וסבלני, פרט אחרי פרט. היא עושה זאת תוך שהיא שותלת רגעים סמליים מובהקים, כמו סכין קפיצית שמסרבת להיסגר ומותירה שריטה על הדלפק בבית המשפחה, או בכך שהיא מתזמנת את המוות למוצאי יום כיפור, זמן לא רב אחרי שבבית הכנסת קוראים "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו".
הזיקה הזו לפרטים מתבטאת גם ברמזים מטרימים. כלומר, אם יוצאים מנקודת הנחה שהחשוד העיקרי של המשטרה הוא לא באמת הרוצח אלא סתם קורבן לגזענות, ובמקביל שהחשוד העיקרי שלנו, הצופים, הוא רק הסחת דעת כמיטב המסורת של יצירות מסתורין, נדמה שמתחת לאפנו מוצג חשוד מהותי אחר. "יותר טוב שלא תאבד את המדליה, אחרת אבא יהרוג אותך", אומרת אחותו בת ה-11 של הילד (אלונה צימברג, תגלית צעירה ומרשימה במיוחד) פחות מ-24 שעות לפני שהוא אכן מאבד את המדליה ואכן נהרג. עוד קודם לכן מקבלת יעל טמיר, אמו של הילד, אסיר חדש לטיפולה (אורי פפר): אב שרצח את ילדיו. "את חייבת לעזור לי", הוא אומר לה. "לא רק חייבת, גם רוצה", היא עונה, זורעת שם את התהייה אם תעשה דבר דומה במקרה של משפחתה שלה.
בין אם זה מסך עשן ובין אם אש ממש, לזכותה של "מלאך של אמא" ייאמר כי היא עושה את מה שהיא עושה באופן הסומך על האינטליגנציה של הצופים, ובעיקר באיפוק רב. מדובר בגישה נבונה שמאפשרת לנו להימנע מלצלול ראש אל תוך העצב ולהתרכז גם בעלילה, אבל מנגד האיפוק הזה עומד לה לרועץ, ונדמה שהאיזון בה לא מדויק. "מלאך של אמא" מגוללת את הסיפור שלה באיטיות מפליגה שרוב הזמן לא נראית מוצדקת. היא מקנה תחושה של מרווחים גדולים ודלילים, כמו למשל סצנות ארוכות מדי של משפחתיות שגרתית ומוכרת שלפני השבר, אבל הבנאליות הזו מקשה להתחבר באמת לדמויות ולסיפור. במילים אחרות - למרות האירוע הדרמטי המצמית והקיצוני שלה, היא לא מצליחה לגעת באמת.
ייתכן בהחלט שהיצירות הקודמות מהסוג הזה הקשיחו את לבנו במידת מה. זהו מנגנון פסיכולוגי בסיסי, יש גבול ליגון שאנחנו מסוגלים לספוג. אנחנו מציבים חסמים, מנתקים את עצמנו, מזכירים לעצמנו כל הזמן שזה רק סיפור (ומתעלמים ככל יכולתנו מהעובדה שזה קורה כמובן גם בעולם האמיתי). אבל גם אם לוקחים את זה בחשבון, מתוקף הנושא שלה "מלאך של אמא" אמורה לרגש קצת יותר, לגרום לנו להתעניין קצת יותר במערבולת שמתרחשת לפנינו. למרבה הצער, זה לא ממש קורה.
"מלאך של אמא" משודרת ב-yes Drama בימי ראשון ב-22:00 וב-yes VOD.