פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 54: הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי הראה כי יש על מה לבנות

      צפייה ב-31 הסרטים הישראלים שהשתתפו בתחרות סרטי הסטודנטים בתל אביב חשפה כמה מגמות מעניינות ובעיקר גילתה כמה כשרונות, שיהיה כדאי לעקוב אחריהם בעתיד הקרוב

      עיניים גדולות 54: הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי הראה כי יש על מה לבנות

      (בסרטון: הטיזר לפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים)


      הנטייה הטבעית היא להמעיט בערכם של סרטי סטודנטים: הם הרי קצרים יותר מסרטים "אמיתיים", נעשים בידי אנשים שקולנוע עדיין אינו מלאכת ידם באופן רשמי ואולי גם לעולם לא יהיה, ולא זוכים להקרנות מסחריות או בכלל במסגרות שמיועדות לקהל רחב.

      אך האמת היא, שיש סיבות רבות להתייחס אליהם במלוא הרצינות, והרבה מה ללמוד מהם. קודם כל, בדיוק כשם שסיפור קצר לעתים לא פחות מאלף מרומן עב כרס, כך גם סרט של עשרים דקות לא בהכרח נחות מאפוס באורך שלוש שעות. נכון, עשיית סרטי הסטודנטים נועדה להכשיר יוצרות ויוצרים בדרך לאתגרים הגדולים יותר שיעמדו בפניהם, אבל זה לא אומר כי אינם יכולים לעמוד בפני עצמם, ולבדר ולרגש בלי קשר למטרות שלשמן הופקו.

      צפייה בסרטי סטודנטים גם מגלה לנו מי יהיו בעתיד כמה מן השמות הבולטים בנוף הקולנוע המקומי. באופן אישי, למשל, אני זוכר כיצד זכיתי לגלות כבר ב-1999 את אלון זינגמן הודות ל"כאב השיניים של הרצל" שביים במסגרת לימודיו, שנים לפני שהיה אחראי ל"שטיסל", אחת מסדרות הטלוויזיה הישראליות האהובות והמוערכות אי פעם. כחצי עשור לאחר מכן היתה לי חוויה דומה עם "חיילת בודדה" של טליה לביא, תחנה בדרך ל"אפס ביחסי אנוש" הקאנוני שלה, והרשימה עוד ארוכה.

      נוסף לכך, יש גם יתרון בצפייה מרתונית של מקבץ סרטי סטודנטים שנעשו באותו מקום ובאותה שנה: הם מאפשרים, אם להשתמש בלשונו של סגן הרמטכ"ל, לזהות תהליכים למיניהם, שרלוונטיים לא רק ליוצרים שלהם, אלא גם לחברה בה הם חיים, ולתעשייה אליה הם עומדים להיפלט.

      הזדמן לי להצטרף למרתון כזה בשבוע שעבר, במסגרת פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב, עת ישבתי בצוות שיפוט מטעם פורום מבקרי הקולנוע בישראל. יחד עם שתי שותפות נהדרות למסע, יעל שוב וליאור אלפנט, צפינו בלא פחות מ-31 סרטים. הכמות נשמעת מפרכת, אך הודות לרמה הגבוהה של חלק מהם, בסך הכל היה מדובר בחוויה חיובית ולא פחות חשוב מכך – מאירת עיניים.

      פסטיבל הסטודנטים 2016 (יח"צ)
      השאלה הגדולה מכל: איפה עובר הגבול? מתוך "גבולות" (צילומים: יח"צ)

      הסרטים הופקו במסגרת בתי ספר מרחבי הארץ, מצפון ועד דרום, ויצרו אותם גברים ונשים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים וכיוצא בכך, ובכל זאת אפשר היה למצוא בהם מכנים משותפים רבים. אלה מצביעים על מגמות, שאת חלקן אפשר לזהות כבר כעת גם בקולנוע העלילתי הארוך המופק בישראל, ואת חלקן בהחלט סביר להניח כי כבר בעתיד הקרוב:

      1. עיסוק במיניות ומגדר: מבין 31 הסרטים, מעטים עסקו בפוליטיקה או בסוגיות חברתיות. גם ענייני משפחה, שפעם היו נפוצים בקולנוע הישראלי באופן שכבר כמעט נגע בפרודיה עצמית, אינם פופולריים כפי שהיו. לעומת זאת, רבים מהם, ואגב לאו דווקא הטובים שבהם, התמקדו במין: אם זה במובן הפיזי של המילה, כלומר סקס, ואם זה באופן תיאורטי יותר, כלומר מאבקי כוחות בין גברים ונשים וכדומה.

      2. ובכל זאת, אף שכל כך הרבה סרטים דיברו על מין ולפעמים גם הראו אותו, רק באחד מהם ראינו עירום נשי פרונטלי, משהו שפעם היה כמעט בלתי נמנע בקולנוע הישראלי, גם כן באופן כמעט נלעג ומגוחך.

      הסיבה לכך, אולי, היא שסוגיית מקומה של האשה בחברה ובקולנוע עלתה למרכז הבמה, בעולם וביתר שאת בארץ, ואם בעבר סרטים היו ממהרים להחפיץ שחקניות ולהשתמש בהן כאובייקט מיני, היום הם מהססים לעשות כך. בהקשר זה, משפיעה כמובן גם העובדה כי יש יותר ויותר נשים שמביימות בימינו.

      3. בהמשך לכך, מעניין לציין כי כמעט בכל הסרטים הללו, הדמות הנשית היתה החזקה, או חזקה יותר, ואילו הגברים הוצגו כחלשים, פגיעים, מהוססים ולעתים אף דושבאגים ו/או אימפוטנטים. בקיצור, בקרוב נבלה כולנו בכנס האקדמי "הוא מעד בשדות: כיצד דמות הגבר בקולנוע הישראלי הפכה מגיבור לחמור".

      4. ובלי קשר לכך, היה מרתק גם לראות, או נכון יותר לשמוע, כי ברבים מסרטי הסטודנטים השנה, עברית לא היתה השפה המרכזית, או היחידה: ערבית, רוסית, צרפתית, אנגלית ועוד יצרו על המסך בליל לשוני, המשקף את המציאות שאנחנו מכירים מן הרחובות בארץ.

      עקרון החסד (יח"צ)
      התשובה הישראלית לאחים דארדן. מתוך "עיקרון החסד"

      ואחרי כל המילים הגבוהות והיפות, היו גם פרסים. בתחרות הישראלית זכה "אנה" של אור סיני, עליו כתבנו כבר לפני כחודש, עת יצא גם כמנצח הגדול בגזרת סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן.

      בתחרות הבינלאומית, שבה מתמודדים הן סרטים תוצרת הארץ והן כאלה מרחבי העולם, זכה למרבה הגאווה סרט כחול-לבן: "גבולות" של דנה לרר-שטרן, והוא באמת היה הבולט מכל אותן יצירות על מין ומגדר, בתוך המסך ומחוצה לו.

      בסרט, מגלמת נעמי לבוב שחקנית מתחילה ושאפתנית, שהאמביציות שלה ורצונה לרצות את הבמאית עומדים למבחן בעת צילומים תובעניים של סצנת סקס. לרר-שטרן לוקחת את המצב המסוים הזו ומצליחה לפתח ממנו פינג-פונג אינטנסיבי בין הגיבורות שלה, שכתוב ומשוחק בדיוק חד כתער, ומהותי מכך: משתמש באפיזודה הקטנה לכאורה כדי להציף שאלות גדולות. הישג נוסף, אם לחזור לנקודה שכבר ציינו: לרר-שטרן, משכילה לביים סרט על עירום בלי לחשוף ולו לרגע איבר מוצנע אחד של שחקניתה הראשית, מה שממחיש כי מתקיים בה שילוב בין הגינות ומיומנות. בעת קבלת הפרסים, אמר יו"ר חבר השופטים של התחרות הבינלאומית, רוברט לנטוס, כי מדובר בקולנוענית שעוד נשמע עליה רבות, ונותר רק להצטרף לדבריו.

      "גבולות" זכה גם בציון לשבח מטעם חבר השופטים של פורום המבקרים. צל"ש דומה הוענק ל"לא לגעת" של אפרת רסנר, וכן ל"כחול בירוק" של לי היימן: סרט יפהפה, רגיש, ומיוחד, על קשר בין בחור ובחורה, שכולו חרטה והחמצה. מעבר ליכולות הכתיבה והבימוי של יוצרו, הוא מצליח להפתיע ולגעת הודות לעבודת הסאונד שלו, הגורמת לקהל להרגיש כאילו הוא נמצא עם הגיבורים בחדר או ברחוב, ולהופעה של ג'ייד דייכס וויקס, שמשכילה להפגין תצוגת עזת מבע, ובכל זאת להקרין שלווה פנימית, ולעצב דמות שיש בה ניכור, קרירות וריחוק, ובו בזמן אנו חשים אמפטיה כלפיה, ואינטימיות עמה. השחקנית הצעירה אולי עדיין אלמונית למדי כרגע, אבל היא פוטוגנית ומוכשרת להפליא וגם עליה, אין ספק, עוד נשמע.

      פסטיבל הסטודנטים 2016 (יח"צ)
      אין מילים לתאר כמה זה יפה. מתוך "במילים אחרות"

      את פרס הסרט הטוב ביותר מטעם פורום המבקרים, חלקו שניים: האחד עם שחקניות בשר ודם, האחר באנימציה. את שניהם יצרו במאיות.

      הראשון הוא "עיקרון החסד" של מאיה קסל, בכיכובן של מאיה גסנר ויעל פינקל, שבמרכזו עומד ביקור הבית האחרון והמשמעותי מכולם של אחות ותיקה. אילולא דיבר הסרט רוסית ועברית, אפשר היה לחשוב כי האחים דארדן ביימו וכתבו אותו. הוא לא רק מופת של כתיבה ובימוי, אלא גם של אנושיות, ואף שאורכו 18 דקות בלבד, דבר לא חסר בו.

      סרט האנימציה הוא "במילים אחרות" של טל קנטור, שהשבוע הוקרן גם באנסי, הפסטיבל הצרפתי החשוב בתחום.

      כאן, העונג נמשך כשש דקות בלבד, ושוב, זה לא משנה: בזמן הקצר, תופסת הבמאית את כל מה שהיה ובעיקר לא היה ביחסים בין אב לבתו, ומהפנטת אותנו במשחק חכם ויצירתי בין מילים לתמונה ובין מילים לבין עצמן. רגע השיא, למשל, משחק על הדמיון בין "יכול" ו"חול" באופן שהופך את "מילים אחרות" ללא פחות מאשר שירה קולנועית; בוגרת, צלולה, מלנכולית. נותר רק לחכות שקנטור תקבל תקציבים לסרטים ארוכים יותר, ואז ודאי תיצור את "אנומליסה" הישראלי.

      ואם במקרה כל זה עשה חשק למישהו, חמשת הסרטים הנבחרים בידי פורום המבקרים יזכו להקרנה חוזרת, במסגרת אירוע מיוחד שייערך בסינמטק תל אביב בתחילת ספטמבר – עקבו כאן אחר מועד סופי ומדויק.