כושי רימון בהלם

מסעדת סי-פוד מרקט, קפה מומנט, מועדון הדולפינריום, תחנה מרכזית חדרה, רחוב הרצל נתניה, רחוב אלנבי תל אביב, דיזינגוף סנטר, מסעדת מצא חיפה – כולם אתרי פיגועים שכבר נצרבו בתודעה הקולקטיבית, ומעוררים בנו "הזדהות לאומית". המקומות האלה, שרובם נמצאים במרכז הצפוף, לא היו מעולם חלק מהקונצנזוס הישראלי: מועדונים, מדרחובים, תחנות מרכזיות, בתי קפה, מרכזי ערים ושופינג. רק עד לפני שנתיים הם נחשבו למקומות בהם חיים האדישים, אלה שמתחילים את היום על קפה וקרואסון וגומרים אותו על גבינות ויין; האסקפיסטים, שמוקצים משום שמה שמניע אותם הם כוחות שוק, תרבות, ותאוות חיים; הסהרוריים, שאינם חיים איפה שהממשלה היתה מעדיפה שיחיו, כלומר בפריפריה; תושבי שטח D (על-שם גוש דן) שאינם משתפים פעולה עם המדיניות העקבית של פיזור אוכלוסיה. בקיצור - אנחנו, פחות או יותר.

מדיניות פיזור אוכלוסיה היא מנטרה השגורה בפיהן של כל ממשלות ישראל, וכשקיימת כאן מדיניות, זה חייב להיות קשור איכשהו לביטחון. ובאמת, ממשלות ישראל רואות בפיזור אוכלוסיה יעד אסטרטגי, שמטרתו "לבסס בעלות על הקרקע, שמירה עליה, והגנה על הגבול". לא בדיוק משימות אזרחיות. כדי לפתות אוכלוסיה להגר לפריפריה (או כדי לשמור שלא תברח משם), מגובה מדיניות הפיזור במדיניות של עדיפות לאומית – מקלט מס המשתרע על פני 80 אחוז משטח המדינה. באזורי העדיפות משלמים פחות מסים, מקבלים כמעט בחינם וילה עם גינה ומסבסדים מפעלים כושלים שלא מצליחים לשרוד בתנאי השוק. בממשלה לא אוהבים אותנו צפופים. חישוב קצר מראה שזה עולה לנו מינימום ארבעה מליארד ש"ח, לא כולל הקלות במס ולא כולל כבישים עוקפים.

למרות העדיפות, 54 שנים לאחר קום המדינה, אפשר כבר להיות בטוחים שמדיניות הפיזור נכשלה. כמו להכעיס, חמישה מיליון ישראלים מעדיפים להצטופף דווקא בשטח D שאינו זוכה להטבות, והמשמעות היחידה של "העם עם הגולן" היא שהעם גר במרכז. תושבי הפריפריה הפכו סמל של נחשלות ועוני, ובמקרה הטוב הם זוכים לככב כסטטיסטים בסדרות מקור על הפריפריה, שמופקות בטלוויזיה באזור המרכז. עם עדיפות לאומית אפשר לקנות קוטג' בשטחים הכבושים, אבל לא קוטג' במכולת.

מדיניות של פיזור לעולם מעדיפה כמות על פני איכות. במקום לפתח יישובים קיימים, מקימים על כל גבעה רעננה יישובי ספר חדשים, שלא מצליחים לבסס אפילו דור שני. במקום לפתח רכבת, סוללים מאות קילומטרים של כבישים. כביש לכל יישוב. עשרות יישובים חדשים הוקמו במהלך שנות הדיבורים על הרכבת הקלה של תל אביב, אז מה הפלא שהחלום הישראלי הוא וילה עם גינה בפרבר. אבל בלי רכבת – אפשר לשכוח מתרבות פרבר. גר לו הבנאדם במודיעין, ועובד בתל אביב. יש לו שתי מכוניות, שלושה ילדים וכלב - איכות חיים, מה שנקרא. אלא שבכל בוקר הוא תקוע בפקק בלתי נסבל, ובמקום לנסוע 8 דק' לעבודה ברכבת, הוא נוסע שעתיים במכונית. על שתי המכוניות שלו הוא משלם מס, כ-40 אחוז מהמשכורת שלו, מה שהופך אותו ל"מצליחן" שהגשים את החלום. למעשה, הוא הפראייר שמממן את מחדל התשתיות.

כעיקרון, אין שום סיבה שנסיעה מאילת לקריית שמונה תארך שמונה שעות, כשהמרחק בין שני היישובים יכול היה להיות שתי תחנות רכבת הנגמעות בשעתיים. למעשה, הפיזור הופך את זה לבלתי אפשרי - בשביל רכבת צריך צפיפות. אם היתה כאן רכבת, שטח D היה הופך למטרופולין ככל המטרופולינים - לונדון פריז או ניו יורק, והנסיעה מרעננה לתל אביב הייתה הופכת לנסיעה עירונית של חמש דקות. תושבי שדרות היו יכולים להגיע תוך חצי שעה לעבודה במתחם הבורסה. דמיינו את הכרוז שמודיע: "בתחנה הקרובה נגיע לתל אביב, 12 דקות אחרי שיצאנו מפארק צאלים".

עם כל הכבוד לתירוצים הבטחוניים, אסטרטגית הפיזור מופרכת לחלוטין, כמו שאפשר לראות באילוסטרציה של מגן דוד אדום. מלחמות כבר לא מתנהלות באזורי הספר, אלא דווקא בשטח D. מחבלים, כמו אסקפיסטים, אוהבים צפיפות. שדה הקרב הישראלי נמצא במרכז תל אביב, לא במטולה או בכוכב יאיר, והמלחמה המתקרבת עם עיראק מוחשית יותר ברמת גן מאשר במעלה אדומים.

אז הגיע הזמן שתקום כאן ממשלה עם ביצים שתבטל את העדיפות הלאומית, ואיתה – את מדיניות הפיזור. מה שטוב למחבלים – טוב גם ליהודים, ודווקא צפיפות היא המשאב הלאומי שלנו. מרכז אחד צפוף ואיכותי עדיף על אלף יישובי ספר. ללא עדיפות לאומית, ייפסק גם האופורטוניזם שנלווה למגורים בפריפריה, וכבר השתרש כאן כתרבות. המרכז המפותח יקלוט ברווחה את מליון התושבים החדשים שינהרו אליו. הגיע הזמן לבחור בשפיות ולהפוך את סדרי העדיפויות – שטח D תחילה.