כשפיליפ רות כתב ב-1969 את "מה מעיק על פורטנוי", הוא הצליח לטוות באופן בוטה במיוחד את החוט המקשר בין יהדות לתסכול מיני. כמה קל היה לרות להעביר קו בין אם יהודיה, בנה הרווק ואוננות באמצעות מנת כבד. עד כדי כך היה הספר הזה שערורייתי, שלא רק הקים קול זעקה מצד הקהילה היהודית באמריקה, הוא נאסר לפרסום במספר מדינות, בהן אפילו אוסטרליה הליברלית.
לאורך השנים ניתן היה לצפות שהספרות הישראלית תנסה, לכל הפחות, לחקות את הבוטות של רות ולחדור למקומות אפלים, תרתי משמע. הצרה היא שסקס, ובמיוחד לא קונבנציונלי, הוא עדיין עניין זהיר במקומותינו. אנחנו יכולים לראות פורנו כאוות נפשנו, אך אבוי אם ביטויים כאלה ייצאו ממקלדתם של יוצרים המחשיבים את עצמם לסופרי איכות. בדרך כלל, הסופרים הישראלים משתדלים לא להרגיז אף אחד כשהם כותבים על סקס, בטח שלא לחרוג מהנורמות ולהצטייר כאמני פורנוגרפיה שנשאבו מעולמו הרוחני של דן בן אמוץ. סקס הוא עניין עצור ונטול הקשרים פוליטיים וחברתיים, כמעט תמיד בא כמנת צד תפלה.
רק לאסף סעדון לא אכפת. הוא מזרחי והוא מרמלה, כמו שלומי, גיבור רומן הביכורים שלו "פעם היה לי לב". שלומי הוא אולי מזרחי דפוק, אבל הוא מזרחי דפוק לא משום שמפא"י זרקו את ההורים שלו למעברה. הוא מזרחי דפוק כי הוא לא מזיין, והדרך היחידה עבור אחד כמוהו לזיין היא, כמה פרדוקסלי, להראות שהוא אכן מזרחי דפוק. מונע מיצר קבוע של חרמנות וכיבוש נשים, לשלומי ברור היטב איפה עוברת הדרך לווגינה: "אם הוא מעוניין בחיי מין, עליו להצטרף לאיזשהו מאבק פוליטי של קבוצה מדוכאת בחברה: נשים, טבעונים, מזרחים, לסביות והומואים, פלסטינים, צרכני קנאביס, אקולוגים, פליטים מאפריקה, חרדים, אתיופים. ושלומי ניסה את כל האפשרויות שהיו בשוק האקטיביסטי, את כולן העדיף על פני הסירחון והבנאליות של המאבק המזרחי, אך לצערו זה היחיד שעבד לו".
זהו לא שעשוע בלבד. ב"פעם היה לי לב" סעדון מכריז מפורשות על שינוי בחוקי המשחק התודעתי. למאבק המזרחי יש מניע אמיתי, שונה מזה שחשבתם, ויש בו, לא תאמינו, גם לא מעט הומור שחור. ולא, אין בו שום רגש של נחיתות וגם לא התנשאות. הוא פשוט כלי ביד המזיין. כסטודנט לתואר שני שלומי לוקח את העניין צעד קדימה למחוזות לימודיו, ומנסה להגיש תזה שבמרכזה סוגיית ההבדל שבין האשכנזי הקקי למזרחי החרא. עכשיו, כשהחיבור בין מין וצואה כבר נעשה, אין דרך חזרה. כדי להגיש את התזה, שלומי נאלץ לעבור מסע של ליקוקי תחת, ואל תחפשו פה את המטאפורה. ליקוק תחת אצל סעדון הוא ליקוק תחת.
סעדון שם תפוח על מצחה של החברה הישראלית ויורה את החץ. הוא מפלח את התפוח באופן מעורר השתאות ביותר ממובן אחד. אולי משום שלא הגיע מתוך הברנז'ה הקלאסית של הסופרים ואינו אידיאולוג של "הפנתרים השחורים", אין לו שום בעיה לנתץ מוסכמות. מבחינתו קיפוח נובע מתסכול מיני, סקס כולל הרבה יותר מתנוחה מיסיונרית ומהפרשות קדמיות, וכאדם לא חייב להיות לו מניע אידיאולוגי מלבד פין שרוצה לפגוש פות. וכן, גם האקדמיה לא יוצאת נקיה. הרי מאחורי כל מרצה, זכר או נקבה, עומדת נשמה חרמנית שרוצה שיספקו את צרכיה, ומה שיותר קינקי יותר טוב. סעדון משולח רסן, לא קונבנציונלי, נמוך, מאוהב בתרבות הקקי והפלוצים ובנוסף על כך גם מיזוגן. בדיוק הפוך מהמסר שהעביר המיינסטרים לסופרים הישראלים, זה שהכריח אותם להיזהר מקוראיהם.
על הכוונה יש להחמיא לסעדון, על הביצוע פחות. קיים סיכוי, ואפילו לא קטן, שהוא עוד יהפוך בישראל לאחד ממובילי ז'אנר הצואה האינטלקטואלית ספרות המשלבת קקי-פיפי עם עומק ורבדים מורכבים. הרי אם הוצאה מכובדת כמו "ידיעות ספרים" מצאה לנכון לפרסם רומן כזה, יש תקווה שהוצאות אחרות לא יירתעו בעתיד ממסמכים כל כך בוטים. ובצדק, יש לומר, מאחר שלסעדון יש כישרון ולטעמי הקו שהוא מוביל נכון. עם זאת, היצירה עצמה עדיין בוסרית ורחוקה משלמות. נדמה שסעדון לא החליט לאיזה כיוון הוא רוצה שהגרוטסקה תוביל אותו. מה שמושך כמעט עד אמצע הרומן כהבטחה, מידרדר במהרה ויוצר תחושה של מהפכנות כפויה. לקראת סיום הספר כבר לא ברור הרעיון, ומלבד תחושה של שנאת נשים כבדה לא נשארנו עם יותר מדי. אפילו התסכול כבר נעלם.
"פעם היה לי לב" הוא ספר שדורס בבוטות את כל הקונבנציות המקובלות שהכרנו מרומנים ישראלים בעבר. על המטרה הזו הוא מסמן וי, אלא שלסעדון יש עוד כברת דרך לא פשוטה לעבור על מנת לקבל (בקנה מידה מצומצם יותר, כמובן) קמצוץ מההערכה לה זוכים מאסטרים כרות ומישל וולבק, שהצליחו לאורך השנים לשלב בין תשוקה שכוללת הפרשות ותיאורי מין מפורשים לספרות איכותית.
"פעם היה לי לב" / אסף סעדון, 286 עמודים, ידיעות ספרים.