שלשום, גיירמו דל-טורו הפתיע את עוקביו בטוויטר עם תשורה נפלאה: עטיפה יפהפייה למהדורת DVD חדשה של "המבוך של פאן", סרטו הידוע ביותר, אחד הלהיטים הגדולים שלא בשפה האנגלית בעשור האחרון וכן אחת היצירות הקולנועיות הכי טובות שנעשו על מלחמת האזרחים בספרד ועליית הפשיזם.
מהדורה זו, מבית היוצר האיכותי של קריטריון, תגיע למדפים בזמן הקרוב, ואין עיתוי יאה מכך: לא רק כי עולם הקולנוע מציין כעת עשר שנים לצאת "המבוך של פאן" וספרד מציינת 80 שנים לפריצת המלחמה שעל הרקע שלה הוא מתרחש, אלא גם ובעיקר בשל ההתפתחויות האקטואליות. לאחר שגם הבחירות החוזרות לפרלמנט הספרדי לא התירו ביום ראשון את הסבך הפוליטי הבלתי אפשרי במדינה, מה טבעי יותר מאשר צפייה חוזרת בסרט שעוסק במורכבויות שלה? ואחרי שידו של הימין הקיצוני היתה על העליונה במשאל העם באי הבריטי, וכך קיבלנו איתות כי תהליכים דומים צפויים במדינות אחרות ביבשת, מה הולם יותר מאשר יצירה המתרחשת בדיוק בצומת שבו נעמד הפשיזם על מפתן הדלת?
התשובה, היא כמובן, כי ההוצאה המחודשת של "המבוך של פאן" מגיעה בתזמון מושלם, והדבר נכון גם ל"הפשיזם לא יעבור! 80 שנה למלחמת האזרחים בספרד", תוכנית סרטים מיוחדת שתיפתח בסינמטק תל אביב בשבוע הבא, ואז תגיע גם לסינמטקים של חיפה וירושלים. הלהיט של דל-טורו יהיה שם, וגם 11 יצירות נוספות בנושא, כולן כאלה שצולמו והופקו בארץ ההתרחשות, מה שמבטיח מבט אותנטי בנושא, בלי פנטזיות הוליוודיות או בכלל רומנטיקה של אורחים לרגע.
בין אלה אפשר יהיה למצוא סרטים עם ממד פנטסטי, למשל "המבוך של פאן", אבל גם כאלה ריאליסטים לחלוטין, לדוגמה "לשון הפרפר"; כאלה שמוכרים בארץ, כמו "קריאת העורב", אבל גם מי שסחפו את הקהל וקטפו פרסים בספרד אך לא הופצו כאן מסחרית, למשל "13 ורדים"; תוצרים חדשים יחסית, לדוגמה "ילדים של אף אחד" מ-2001, אך גם "הכוורת", "הקדושים והתמימים" ו"בית ברנדה אלבה" משנות השמונים, שלא לעתים קרובות אפשר להיתקל כאן בהקרנות שלהם באיזושהי מסגרת.
מאחורי האירוע והאוצרות שלו עמדה ליליה שטדלר, מאסטרנטית באוניברסיטת תל אביב, והמפעל שלה יפה וחשוב מכמה סיבות: גם בגלל האיכות הקולנועית של הסרטים שיוקרנו באירוע, כמה מהם באמת ובתמים מיצירות המופת הגדולות של האמנות השביעית, גם בגלל ההקשר ההיסטורי והאקטואלי, שעל הרלוונטיות שלו לישראל אין צורך להרחיב, אך עוד יותר מכך, כיוון שהוא מפנה מחדש את אור הזרקורים למקום שאוהבים להדיר כאן.
הרי מלחמת האזרחים בספרד הולידה מורשת תרבותית עשירה, מגוונת ואיכותית לא רק הסרטים הללו, אלא גם "גרניקה" של פבלו פיקסו, שנחשב לאחד הציורים המופתיים אי פעם, ספרים בסדר הגודל של "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי ואחרים. לא נעים לעשות השוואות כשמדובר במלחמות, ובכל זאת אפשר להגיד כי היצירה שבאה בעקבותיה משתווה בנפח ובאיכות שלה לזו שנעשתה אודות מלחמת האזרחים בארצות הברית, למשל.
ובכל זאת, בגלל שנוטים אצלנו להתעלם מכל מה שאינו נוגע למדינות דוברות אנגלית, או צרפתית לכל היותר, גם בארץ נהוג לאורך השנים להתעלם מן המכלול של ההתרחשויות שהיו בספרד בשנות השלושים, ההשלכות שלהן והשאלות שעלו מהן. אף פעם לא מאוחר מדי, ומי שעוקב אחר התקשורת והציבוריות במדריד וברצלונה יודע כי שם הנושא בוער מאי פעם, כאילו ש-1936 היתה אתמול ולא לפני שמונים שנים. האירוע הסינמטקי, אם כך, מגיע במקום הנכון ובזמן הנכון. הלה רוחה אולי הודחה מהיורו, אבל מבחינת הקולנוע הספרדי, הקיץ רק התחיל.
למועדי הקרנה מלאים והזמנת כרטיסים - ראו האתר הרשמי.
"לעולם בעקבות הספארקס": טיזר
ועוד המלצה סינמטקית: הלילה הלבן הוא אמנם אחד המפגעים המעיקים והמיותרים ביקום, אבל לפחות יספק הזדמנות נוספת לצפות ב"לעולם בעקבות הספארקס", סרטו של פיני שץ שיוקרן במהלכו בסינמטק תל אביב בחמישי, 30 ביוני ב-23:59 (ולטובת מי שמתחבאים בבית באותו ערב של זוועות, גם למחרת ב-12:30).
כפי שמשתמע משם הסרט, הוא עוסק באהבתו ארוכת השנים של הבמאי לספארקס, הלהקה האמריקאית הייחודית שלא כולם מכירים או אוהבים (גם אני לא). לכן, אולי, התקשתה יצירת הדוקו מלאת התשוקה הזו למצוא לעצמה כאן בית, ולמרות הצלחתה בחו"ל, אף גוף טלוויזיוני מקומי לא רכש עדיין את זכויות השידור שלה.
אך מי שיפסול את הסרט רק כי הוא לכאורה על הספארקס, יעשה טעות, וההפסד יהיה כולו שלו. זה לא סרט על אהבה להרכב מוזיקלי מסוים, אלא על אהבה למוזיקה בכלל. באותה מידה, גם יכולים היו לקרוא לו "לעולם בעקבות הפיקסיז", "לעולם בעקבות ארקייד פייר" או "לעולם בעקבות הגבעטרון".
בקיצור, אם אי פעם היתם מאוהבים בלהקה, חשבתם שאת כל השירים שלה היא במקרה כתבה דווקא עליכם ולא היה אכפת לכם לנסוע חצי עולם רק בשביל לראות אותה ההקרנה של "לעולם בעקבות הספארקס" היא המקום בשבילכם בלילה הלבן, והאהבה שיש בו תחסן אתכם ממה שיחכה לכם אחר כך ברחוב.
כל ההקרנות לעיל פתוחות לקהל הרחב. לעומת זאת, בסינמטק תל אביב נערכות בשבועות האחרונים הקרנות סגורות, המיועדות אך ורק לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע אותו גוף מסתורי למדי המחלק מדי סתיו את פרסי אופיר, ובכך גם קובע מי יהיה הנציג שלנו לאוסקר האמריקאי.
וכמו בקרב על האוסקר, גם המירוץ לאופיר הוא קמפיין פוליטי לכל דבר, שופע לחצים עשרות סרטים הרי משתתפים במשחק, כך שלמפיקים אין ברירה אלא לשבת לחברי האקדמיה על הראש כדי לוודא שמלכתחילה יילכו להקרנה שלהם, וזה עוד לפני שינסו לשכנע אותם כי המועמד שלהם טוב יותר ואטרקטיבי יותר בעיני האמריקאים, כך שעדיף לבחור בו.
הנטייה הטבעית של מי שנמצא מחוץ לביצה הזו תהיה לזלזל בעיטור הלכאורה פרובנציאלי הזה. אך האמת, פרסי אופיר חשובים דווקא: לא רק כי תמיד נעים בגב לקבל פרגונים, אלא כי יש להם משמעות כלכלית עצומה. ישראלים אוהבים פרסים, ויהיו אם מקומיים או זרים, ונתוני העבר מוכיחים כי סרט שזוכה בתחרות הזו, קוצר אחר כך הצלחה בקופות, כפי שקרה למשל ל"באבא ג'ון" בשנה שעברה. מעבר לכך, כמובן, הזכייה מבטיחה הזדמנות להתמודד על האוסקר, אז אפשר להבין למה כל כך הרבה מפיקים מסתובבים החודש ליד הסינמטק, ומזיעים לא רק מהלחות, אלא גם כי גילו שיו"ר איגוד התאורנים החליטה לדלג על ההקרנה.
הערכת המצב הנוכחית מסמנת שני פייבוריטים בולטים לפרס, בקרב ראש בראש. שניהם עבודות ביכורים, כמו שאוהבים באקדמיה, המגיעות אל המירוץ כשבאמתחתן ביקורות מוצלחות בפסטיבלים בינלאומיים, ביקורות נלהבות בתקשורת האמריקאית וחוזי הפצה בשלל טריטוריות: "שבוע ויום" של אסף פולונסקי בכיכובם של שי אביבי ויבגניה דודינה על זוג הורים שמתמודד עם מות בנם, ו"סופת חול" של עילית זקצר, שעוקבת אחר נשים בכפר בדוי.
שם נוסף שהתגנב מאחור והתחילו לדבר בזכותו בימים האחרונים הוא "ישמח חתני" של אמיל בן שמעון, במאי טירון אף הוא, בו אוולין הגואל, עינת שרוף ואורנה בנאי מככבות בסיפור על מאבקן השחרור של נשים בשכונת הבוכרים בירושלים. מי שמתמצאים בנבכי התעשייה מבטיחים כי מכאן ייצא הלהיט הגדול של הסתיו, וגם לא מעט מועמדויות לאופיר. עד אז, נותר רק לספור כמה מחברי האקדמיה יסיימו את מרתון ההקרנות בסינמטק עם שפעת מזגנים.