השיר שפותח את אלבומה החדש של מיצקי הוא שיר שמח. כך לפחות מרמז הטייטל שלו. פתיחה קודרת ותעשייתית אופפת את השיר עד שלאט לאט מתגלה בו מלודיה מתוקה ואופטימית יותר. אבל זו אופטימיות זהירה. השמחה שבאה לבקר אותה הביאה עוגיות, שתתה כוס תה, נשארה לישון ולמחרת בבוקר המשיכה לדרכה בלי לומר שלום, ומיצקי? היא נשארה לנקות את הבלגן. זה לא שיר תקווה ולא שיר ייאוש, פשוט שיר על סטוץ קטן עם האושר. זה שמח ועצוב בדיוק כמו שזה נשמע.
האלבום החדש של מיצקי מייווקי (המכנה את עצמה מיצקי), נקרא "Puberty 2". זה נשמע כמו סרט המשך לסרט אימה, ולא במקרה. גיל ההתבגרות הוא אכן סרט אימה מלחיץ, ואלבום מספר ארבע של הזמרת בת ה-25 נשמע כמו התמודדות עם נבל שקם לתחייה. אבל כמו סרט אימה שעוסק בבני נוער ומיועד לצעירים (או צעירים ברוחם) הוא לא רק מפחיד ומאיים כל הזמן, אלא גם עטוף בהומור ואירוניה שהופכים את ההאזנה לחוויה מרובת צבעים ורגשות. הפתיח של "Happy", שמזכיר את התופים המלחיצים של "Machine Gun" מתוך השלישי של פורטיסהד (שיר שכשלעצמו לא מספק הרבה נחמה), מתגלה בהמשך כמשקה שכל תפקידו הוא למרר את הגלולה המתוקה שהמלודיה בשיר מציעה. על הטווח הזה נע האלבום כולו שיש בו פיצול אישיות מוזיקלי מצד אחד אבל הוא גם מאוד ברור מצד שני. כל מה שיש בו גיטרות לו פיי, צרחות א-לה פיקסיז, השתפכויות אימו הכל משרת את החזון של היוצרת. ואם החזון נשמע מבולבל? ובכן, גם היוצרת.
מיצקי נולדה ביפן. בהמשך נדדה בעולם עם משפחתה, בין השאר במלזיה, קונגו וטורקיה, עד שהתמקמה בניו יורק. הזרות הזו מוטמעת היטב באלבום. בפזמון של השיר "Your Best American Girl" היא שרה, "ואתה בן כל-אמריקאי, אני מניחה שלא יכולתי אלא לנסות להיות הבת הכל-אמריקאית שלך". הקליפ לשיר לא משאיר הרבה מקום לדמיון. מיצקי מעפעפת לבחור אמריקאי לבן במה שנדמה כמו התחלה של סיפור אהבה, עד שלפריים של הבחור נכנסת בחורה לבנה. מאותו רגע למיצקי אין יותר מקום בסיפור האהבה הזה.
מבקרים מצאו בשיר ובקליפ מסר פוליטי מובהק: הנה הזמרת היפנית תוקעת סיכה בסיפור האהבה הכל-אמריקאי ואולי על הדרך גם בתרבות האינדי-רוק הכל-לבנה. מיצקי אמנם הכחישה את זה והבהירה שמדובר בסיפור אהבה פרטי, אבל גם היא הודתה שהעטיפה המוזיקלית של השיר הושאלה מלהקות היפר-לבנות (דמיינו קינגס אוף ליאון בתקופה האיצטדיונית) כדי להוכיח שהיא יכולה להשתמש במאפיינים מהסצנה הזו גם אם היא לא באמת שייכת אליה.
זה לא אלבום על "זרות" וזה לא אלבום "פמיניסטי", פשוט מאוד כי הזרות והפמיניזם של מיצקי הם חלק מעולמה ועל כן שקופים עבורה. וכך העולם הפנימי המורכב והמעניין שלה נפרש לפנינו לאורך האלבום: מטאפורה נפלאה לתחושת אפסיות ו/או הזדהות עם החלש מביא עמו השיר "I Bet on Losing Dogs" ("אני יודעת שהם מפסידים ומשלמת על המקום שלי ליד הזירה כדי שאוכל להסתכל להם בעיניים כשהם למטה"). השיר "My Body's Made of Crushed Little Stars" מציג זרם תודעה נוירוטי ("אני רוצה לראות עולם", "כדאי שאפציץ בריאיון הזה", "אני עובדת טוב יותר תחת דדליין", וגם מסיבות שלא הצלחתי לפענח - "תהרגי אותי ירושלים"). ודווקא באזורים האלו מיצקי מרגישה הכי בבית, הכי בטוחה.
בתחילת החודש כתבתי כאן על וויל טולדו (Car Seat Headrest) והכתיבה רוויית המודעות העצמית שלו. והגדרתי אותו כמי שאולי הוא "קולו של הדור" אבל לא באמת מוכן לקחת אחריות על כך. יש דמיון בין מיצקי לטולדו. שניהם מוזיקאים מדור ה-DIY העכשווי שגדלו בבנדקמפ; שניהם הוציאו אלבומים שהתבגרות היא תמה מרכזית בהם; שניהם שוחים בכנות ומספקים הצצה אותנטית לצרות והלבטים של בני ה-20 פלוס (צרות עולם ראשון). אבל הכנות של טולדו מסוכסכת. טולדו הוא גם גבר לבן. מיצקי היא אאוטסיידרית בדיפולט שלה. גם היא מסוכסכסת עם עצמה אבל הכנות שלה נקייה. היא מחבקת אותה ומקבלת אותה ולא מפחדת להודות שהיא מהמרת על כלבים מפסידים. ואז נשאלת השאלה: האם כשאנדרדוג מרים את ראשו, הוא עדיין אנדרדוג?
"היום אלבש חולצה לבנה מכופתרת", היא שרה בשיר שסוגר את האלבום "A Burning Hill", כסיכום לאלבום רווי הסערות ורגע אחרי שהשוותה את עצמה לשריפה ביער. "לפחות אהיה מסודרת, אצא החוצה ואראה נקייה. ואלך לעבודה ואלך לישון. ואוהב את הדברים הקטנים יותר". ועל אף כל הזרות שלה ועל אף שאני ישראלי, גבר ולבן אני לא יכול שלא להזדהות איתה.