(בסרטון: הקליפ ל"שם טבעת עליה" של דודו אהרון)
דדי דדון - "זכית בי" (3:40)
דדי דדון, הזמר והפאסון, ממשיך לסחוט את הלימון - ואיכשהו, בניגוד לתחזיות התקשורת (שהופיעו ממש פה, לא מזמן), עדיין יוצא ממנו המון.
הפעם, אחרי שחשף ב"מתוקה מהחיים" - להיט ה-5M צפיות שלו ביוטיוב, המנון הגברים העושים קניות בסופר - את פרצופו (הדבילי באופן די משעשע) כמחזר שובב וכטיפוס של רוסיות ברודוס, הוא מפליא לנסח את הדאחקה הזאת גם בסולם מינורי: "זכית בי" הוא בלדה קורעת לב ולפרקים גם קורעת מצחוק.
יש כאן הומור דק ומשובח ("תשאלי את אלוקים אם הוא יודע") לצד בדיחות מתאמצות וחצי מצחיקות ("אפילו כשאני הולך ליטול ידיים, את לא מתאפקת ושולחת לי מסרון"), לחן מצוין וגרוע בו זמנית (שאסי כהן, חבר של דדי מהילדות, חתום עליו) וטקסט שלועג, ובצדק, לרגשנות המלאכותית, המזויפת, שמאפיינת את בלדות הז'אנר - ובעיקר למגלומניה שהיא מעידה עליה.
להבדיל מ"מתוקה מהחיים", בו דידה דדידנו ממקום למקום, מבחורה לבחורה ומנושא לנושא, פה הבחור ממוקד יותר (בעצמו, כמובן), מאופס יותר (על עצמו) ושלם יותר (עם עצמו), אבל בשלב מסוים הוא גם קצת חוזר על עצמו. כלומר, הבדיחה. היא מצחיקה, אבל לא מחזיקה שיר שלם. הפאנץ' מפסיק להפתיע הרבה לפני שהשיר נגמר.
ובכל זאת, שווה לה, להיא שזכתה בדדי דדון, להשקיע בו, כי באמת, הוא שווה ערך לזכייה בפיס. כבר עכשיו, כפי ששמענו, מזמינים אותו לאירועי היי טק תמורת מאות אלפי שקלים. שאולי, פילוס וקוקו - אבותיו המייסדים - יכולים רק לחלום על סכומים כאלה (ואז לחשב כמה זה יוצא אחרי מס). דדי דדון כוכב. חה, בדיחה טובה.
(שלושה כוכבים)
עידן חיים - "אהיה לך אושר" (4:20)
הזמר הלא מוכר (והלא רע) עידן חיים מסביר יפה מאוד בשירו החדש "אהיה לך אושר" (קאבר לשיר של הראל מויאל) את הבדיחה של דדי דדון ב"זכית בי". עליו בדיוק, אם להדגיש את עומק המבוכה, מסופרת הבדיחה ההיא: בלדת חתונות סטנדרטית, קיטשית בטעם לא טוב, שבה הדובר מקדיש לבחירת ליבו שיר אהבה לעצמו.
גם "אהיה לך אושר", כמו "זכית בי" עשוי לשעשע מעט - אבל רק כשמציבים אותו בכוח, בניגוד לרצונו, בקונטקסט של הפוך על הפוך. בהאזנה רגילה, תמה, זה שיר מאוד עצוב. פחות בגלל המשמעות של חתונה בחיינו (סוף לנעורים, לגרעפסים בסלון ולעוד כל מיני דברים שמיקי גבע בקיא בהם) ויותר בגלל המילים הנדושות, הלחן המזכיר סיוטים של "בית הבובות" ועצם הרעיון לעשות לשיר הממוחזר והמיותר הזה קאבר. אין מה לדבר: דדי הרבה יותר קול.
(כוכב וחצי)
דודו אהרון - "שם טבעת עליה" (3:45)
אי אפשר, כמובן, לבטל במחי יד את כל תעשיית שירי החופה ושירי האחרי-חופה בארץ, בגלל דברים כמו "אהיה לך אושר", רבים ומעפנים ככל שיהיו, כי מה לעשות, צריך את זה, כולם מתחתנים. במיוחד דודו אהרון.
דבר ראשון, מזל טוב. דבר שני, מתברר שהסיפורים שנפוצו סביב החתונה הזאת (עם שיר רוזנבלום) נכונים: האיש באמת הפך מדודו אהרון לדודו רוזנבלום - מה שבא לידי ביטוי בבחירת מפיק עם שם משפחה כמו גולדשטיין (הידוע בעיקר מעבודתו עם זמר החתונות והחאפלות הידוע, עברי לידר), בקו מוזיקלי מערב אירופאי שלא קשור באופן חד וברור לנושא הטור, בויתור על הקוצים לטובת בלורית משוחררת וגלית, ובהחלטה הלא מאוד אמיצה להפוך את שיר המתנה לאשתו לסינגל הבכורה של אלבומו החדש.
מצד אחד, אפשר להבין את ציפורה, אמו הפגועה. הבן אכן בגד, אבד, בחר צד. מצד שני, אפשר להבין גם את המזרחי המומר הזה, שעדיין מזמר ושר. מעבר לעובדה שהפזמון של "שם טבעת עליה", בניגוד לעברית שלו, עושה עבודה יפה בכל הנוגע לחדירה מהירה אל החלק במוח שמעודד זמזום, הוא גם משחרר את אהרון מהתפישה הישנה, של דור הוריו, לפיה זמר מזרחי צריך לשיר שירים מזרחיים.
השיר הזה והחתונה הזאת פותחים דף חדש, לבן, בחייו של אהרון, ולוקחים את כולנו עוד צעד קדימה בדרך אל היעד הנכסף: מציאות שבה מוזיקה ישראלית של יוצרים וזמרים אשכנזים ומזרחים כאחד היא שיקוף של הוויה רב-עדתית ולא פקטור של מוצא השורש המשפחתי. זהו, עכשיו הוא רשאי לנשק את הכלה. קולולו.
(שלושה כוכבים וחצי)
סטלוס ואורן חן - "ממני אלייך" (3:21)
אחרי שהפכה לנו את אייל גולן לשלמה ארצי ("לאן הגענו"), את עומר אדם למוש בן ארי ("אחרי כל השנים"), את ליאור נרקיס לצביקה פיק ("צביקה"), את ליאור פרחי לחובב שירה בציבור ("ישראלי מילדות"), את משה פרץ לקני רוג'רס ("טיסה 5325") ואת דודו אהרון לעברי לידר ("שם טבעת עליה"), ממשיכה מגיפת ההשתכנזות להשתולל בין כתלי הפופ הים-תיכוני ולהוות איום קיומי עבורו.
הפעם, הקורבנות התמימים הם חברי הצמד המשמח סטלוס ואורן חן, שהחליטו, בהשפעת המחלה, לבצע שיר שכתבו להם שני קומיקאים משכונה אחרת (קובאץ' ודובדבני, שלא ניסו להצחיק פה, וחבל), והלחין אייקון הפופ האשכנזי רמי קליינשטיין.
החבר'ה מנסים מאוד לרגש, אבל התוצאה קצת מיושנת, לא ממש מעניינת, נשמעת כמו משהו לעוס כבר בהאזנה ראשונה, וחשוב מכל זה - לא מזרחית בכלל (אלא דווקא לטינית משהו). בקיצור, שיר די מעפן, אבל ברמת התופעה, אין ספק שמתפתח כאן סיפור מעניין: אם לפני 40 שנים זמרים ויוצרים מזרחיים הביעו טענות קשות נוכח ניסיונות הממסד והתקשורת "לשכנז" אותם, הרי שכעת הם עושים את אותו הדבר בדיוק - והפעם ביוזמתם.
בזמנו, התוצאה של השעטנז המאולץ בין מזרח למערב היתה מרהיבה: השירים בפסטיבלי הזמר המזרחי ("למנצח שיר מזמור"), ספוגי ההשפעות מכאן ומשם, הציגו את הדבר הקרוב ביותר שנשמע עד היום למה שניתן להגדיר "מוזיקה ישראלית". סטלוס ואורן חן, מצדם, מציגים פה את הדבר הקרוב ביותר שנשמע עד כה למה שניתן להגדיר "מוזיקה משעממת" - אבל עדיין, הכוונה טובה, ובכלל, יהיה טוב. אמן.
(שני כוכבים)