פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016: מדריך ההמלצות

      טרנטינו ואלמודובר, בכורות טריות וקלאסיקות, מסמכי דוקו וסרטי אנימציה ועוד ועוד - כל מה שיש לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שייפתח בשבוע הבא

      פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016: מדריך ההמלצות

      לפני שנתיים, מבצע צוק איתן הפך את אולמות הקולנוע של סינמטק ירושלים לממ"ד. לפני שנה, ריחפה מעליו עננת הסקנדל סביב הקרנת הדוקו על יגאל עמיר. לעומת זאת, טפו-טפו-טפו, מהדורת 2016 של האירוע עומדת להיפתח בחמישי הבא (7 ביולי) בלי תקלות מיוחדות. יש עכברי קולנוע המתלבטים בין צפייה בסרט לבין חצי גמר היורו שייערך מול ערב הפתיחה, ויש כאלה הזועמים על כך שכבר לא נותרו כרטיסים למפגש עם אורח הכבוד של החגיגה הקולנועית, קוונטין טרנטינו, אבל אין מה להתלונן: יחסית לישראל, אלה צרות של עשירים.

      בסך הכל, הפסטיבל יוצא לדרך במומנטום טוב, נישא על גבי שניים מן הבמאים המוכרים והאהובים בארץ: טרנטינו, וכן פדרו אלמודובר, שאמנם לא יגיע אליו בעצמו, אבל ישלח לעיר הבירה את סרטו הטרי והמופתי, "חולייטה", שיערוך את הבכורה הישראלית שלו במסגרת השקת האירוע בחמישי, ואז ייצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ. את הבמאי תייצג כאן השחקנית אמה סוארז, שהופעתה הנפלאה בדרמה הזו היא אחת מן הסיבות העיקריות לאיכותה.

      נוסף לכך, מתהדר הפסטיבל גם בתחרות מקומית מסקרנת, בתפריט בינלאומי עשיר ומשובח, ובעוד כמה אורחי כבוד מכובדים ביותר. חוץ מזה, בכל הקשור למזג האוויר, ירושלים היא מקום נסבל יחסית להיות בו בתקופה זו של השנה.

      אם כך, לא חסרות סיבות לעלות לפסטיבל, שיתקיים עד שבת 16 ביולי, ומתוך שלל הסרטים שיוצגו בו, הנה כמה ראויים לציון במיוחד:

      חמשת השוסים הגדולים

      פטרסון

      נכון, יש בפסטיבל סרטים טובים רבים, ובכל זאת אני חושב כי אפשר לסמן אחד שמתעלה מעל כולם, והעובדה כי ככל הנראה לא יופץ כאן מסחרית וזו תהיה ההזדמנות היחידה לראותו על מסך גדול, הופכת את הקרנותיו בירושלים למרגשות עוד יותר.

      לפנינה הזו קוראים "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש, ואדם דרייבר מגלם בה נהג אוטובוס החוטא בכתיבת שירה - וכיאה לכך, יותר מאשר סרט, מדובר כאן בשיר, שיר הלל; הלל לחיים, הלל למילים.

      ואם כבר מילים, התקשיתי למצוא אותן בפעם הראשונה בה כתבתי על הסרט, מיד לאחר בכורתו העולמית לפני כחודש בפסטיבל קאן האחרון, וכעת כבר לא נותרו לי עוד, אז הנה פשוט קופי-פייסט למה שפורסם כאן בזמנו:

      "תמיד ידענו שאם ייתנו לאדם דרייבר לגלם נהג, הוא ייקח את כולנו רחוק, וכך אכן קרה. את הדמות שלו כאן, רק ג'ים ג'רמוש יכול לכתוב ורק שחקן כמוהו יכול היה לגלם, ולא בגלל שם משפחתו בלבד. מי עוד מבין האמריקאים בני דורו יכול בימינו לשקף גיבור קולנועי כזה, שפניו יבשות כמדבר אבל נשמתו סוערת כמפל מים? מי עוד חוץ ממנו יכול להעביר מלנכוליה בלי עצב, החמצה בלי חמיצות, ניכור בלי התנשאות?

      "דרייבר הצליח לעשות את כל זה ולהרים לגבהים את המילים הפואטיות גם כך שכתב ג'רמוש. נדרשו לי שתי צפיות כדי להיכבש בקסמו של 'פטרסון', אבל כשזה קרה, הרגשתי שחיי השתנו. בתום הצפייה השנייה, ברגע בו דלקו האורות באולם, הבנתי כי ראיתי זה עתה סרט שילווה אותי לעולם ועד.

      "בגלל דרייבר, בגלל ג'רמוש ובגלל כל מה שעוד יש בסרט: טקסט ותמונות, בני אדם וטבע, אבחנה והקשבה, זן והרמוניה, תנועה וקיפאון, שחור ולבן, שתיקה ומוזיקה, נונסנס והיגיון, קרבה וריחוק. יש בו את כל מה שיכול להיות"

      וינר

      עוד סרט גדול, והפעם דוקומנטרי: כמשתמע משמו, הוא עוקב אחר אנתוני וינר, מי שהיה ההבטחה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, הסתבך בשערוריית מין שאיימה לגדוע את הקריירה שלו באיבה, ובכל זאת התעקש להתמודד לראשות עיריית ניו יורק.

      מסמך תיעודי זה עוקב מקרוב אחר הקמפיין, וחושף כך לא רק את אופיו המורכב של וינר, חציו מנהיג מלידה וחציו ילד מופרע, אלא גם איך מתנהלות בימינו מערכות בחירות ומערכות תקשורתיות, וזה דיוקן מכוער ומדכדך, אך בו בזמן גם משעשע ומרתק. לא פלא כי הסרט קטף את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס האחרון: הבמאים ג'וש קריגמן ואליס סטיינברג עושים כאן עבודה למופת, ואף שנשבעו להיות לא יותר מזבובים על הקיר, הם מתגלים כהרבה יותר מכך, ומשכילים בעזרת מצלמתם להאיר כל פעם מחדש את המציאות שמול עיניהם בזוויות מקוריות וחדשות.

      הנבחרות

      סרטו של דיוויד פבלוס נחשף לעולם כבר ב-2015, עת הוקרן בפסטיבל קאן, אך לקח לו זמן לתפוס תאוצה ברחבי העולם ולהגיע גם לישראל. זה קרה כיוון שמדובר ביצירה מאתגרת, הלופתת את גרונו של הצופה, סוטרת בלחיו, שולחת אגרוף לבטנו וכל מטאפורה פיזית לא נעימה אחרת.

      היוצר המקסיקני לוקח כאן נושא טעון בסדר הגודל של נערות הנחטפות לזנות במדינתו, מישיר אליו מבט ומתמודד איתו באופן חסר פשרות - ומטלטל. פבלוס, יוצר צעיר, מתגלה כאן כאשף קולנועי, והוא רותם לשירותו באופן מיומן ומבריק את כל אמצעי המבע האפשריים כדי להשמיע את זעקתן של גיבורותיו. אפשר לאטום אוזניים, וללכת לראות עוד אחת מאותן דרמות "חשובות" שלמעשה אינן אלא סוכריה מרשרשת לקהל הבורגניות, ואפשר גם לעבור חוויה חזקה ומשמעותית באמת בחברת "הנבחרות". סרט קשה על עולם קשה.

      התחרות הישראלית העלילתית

      המסגרת הזו היתה פעם משיאי הפסטיבל, ובעיקר אירוע הדגל של תעשיית הקולנוע המקומית. עם השנים, היא הלכה ואיבדה מזוהרה, גם בגלל שלמפיקים נמאס לקום למחרת ההקרנה ולגלות כי המבקרים הרגו להם את הסרט רגע לאחר לידתו. לאחרונה, התחרות שוב חזרה לתלם, וכך אנו זוכים השנה למבחר נאה של מתמודדים. כולם כמובן עוד יזכו להפצה מסחרית בארץ, אבל במקרה של חלק מהם זה יכול לקחת כמה חודשים ואף שנה, אז אם אתם מתים מסקרנות - ההקרנות בירושלים הן הזדמנות פז מבחינתכם.

      בשבעת המתחרים, אפשר למצוא שניים שערכו את הבכורה העולמית שלהם בפסטיבל קאן האחרון, רק לפני כחודש, ועתה באים לעשות שרירים בארץ - "שבוע ויום" של אסף פולונסקי ו"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין. בצדם, יוצגו בהקרנת בכורה עולמית העבודות החדשות של שניים מן הבמאים הבולטים שצמחו כאן בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים: ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") יגלגל לפתחנו את "להציל את נטע" ואורי סיון, מי שביים עם ארי פולמן את "קלרה הקדושה", את "הרמוניה".

      את השביעייה ישלימו מני יעיש, שלאחר הצלחת עבודת הביכורים שלו, "המשגיחים", יראה כיצד עמד במבחן הסרט השני עם "אבינו"; גיא רז, מן הצלמים הבולטים בקולנוע הישראלי של העשור האחרון, שיציג את יצירתו העלילתית הארוכה הראשונה כבמאי, "היער שהיה"; ודורית חכים, החתומה על "ירח בבית 12", שגם לה זו טבילת אש בעולם הסרטים העלילתיים באורך מלא.

      בסופו של דבר, כמה מהם ייצאו מן הפסטיבל עם פרסים כספיים ונקודת מוצא טובה לקראת הפצתם המסחרית, ואחרים יאשימו את חבר השופטים כי לקה בסינדרום ירושלים.

      "שבוע ויום": טריילר

      הקלאסיקות

      ונסיים את שלב השוסים בדילמה הקבועה במעמדים כאלה: מצד אחד, מפתה להקדיש את הזמן כדי לראות את אותם סרטים שערכו את הבכורה העולמית שלהם רק לפני יומיים, ומצד אחר, בכל זאת מתקיים הפסטיבל בסינמטק, ומה עושים בסינמטק? נכון, מנצלים את ההזדמנות לראות מחדש קלאסיקות על מסך גדול, לרוב בעותקים משוחזרים ומהודרים.

      קצרה היריעה מלהתעכב על הערך הקולנועי וההיסטורי של כל אחת מן הקלאסיקות שיוצגו בירושלים, אז נבחר בשתיים: "ג'וני גיטאר", אולי המערבון ההזוי אי פעם ובעיני רבים מן הסרטים היפים שנעשו; ו"אוונטי פופולו" הישראלי של רפי בוקאי עליו השלום, שחוגג כעת שלושים שנים להפצתו, והפרספקטיבה הזו מדכאת, כי כיום אפשר רק להתפלל שמישהו יעז לעשות כאן סרטים כה אמיצים ושנונים על הסכסוך היהודי-ערבי.

      "ג'וני גיטאר": הטריילר

      ועוד כמה דברים שכדאי לסמן ביומן

      באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני) / דוגמניות ושדים

      שני סרטים מדוברים ועתירי זימה, שככל הנראה לא יופצו מסחרית בארץ, וההקרנות הליליות שלהן הן כרגע ההזדמנות היחידה ליהנות פה מקריאת התגר שבהם.

      לשניהם פסקולים שמימיים ועבודת צילום שלא מן העולם הזה, רק שמאחורי החזות המזמינה הזו, מסתתרים תסריטים די חלולים וריקניים, בעיני לפחות. ובכל זאת, שווה לראותם ואם כבר לעשות כן - אז רק על המסך הגדול, בו אותן איכויות קולנועיות שיש להן באות לידי ביטוי מלא.

      הראשון הוא "באנג גאנג" (סיפור אהבה מודרני) של אווה הוסון, שבצפון-אמריקה כינו אותו "'התשובה הצרפתית לסרטים של לארי קלארק" וכאן אפשר לקרוא לו "'התשובה הצרפתית ל'שש פעמים'", והשני הוא "דוגמניות ושדים" ("The Neon Demon בשמו המקורי והנורמלי) של ניקולס וינדינג רפן, יוצר "דרייב" בין השאר, בו אל פנינג מגלמת דוגמנית מתחילה, שהמסע שלה לעבר גילוי שקר החן והבל היופי עובר דרך נקרופיליה וכן אכילת והקאת איברים. בתיאבון!

      אקווריוס / סיירנבאדה

      שני סרטים המגיעים אלינו עטורי שבחים מפסטיבל קאן האחרון, וכאן יהיה צ'אנס חד-פעמי להבין למה התקשורת העולמית כה התלהבה מהם. "אקווריוס" של קלבר מנדונסה הברזילאי הוא דרמה פמיניסטית ואנטי-קפיטליסטית המספקת לסוניה בראגה הוותיקה את תפקיד חייה; ו"סיירנבאדה" של כריסטי פויו הרומני עונה על כל ההגדרות של סרט פסטיבלים קלאסי למיטיבי לכת - ארוך, פטפטני, תובעני ויומרני. בשביל מה יש אירועים כאלה אם לא בשביל סרטים כאלה.

      קפטן פנטסטיק / העתיד לבוא

      שני סרטים עתירי ניים-דרופינג של הוגי דעות, ובשניהם עומדת במרכז העלילה משפחה יוצאת דופן, אך בכך תם הדמיון ביניהם.

      "קפטן פנטסטיק" של מאט רוס, בכיכובו של ויגו מורטנסן כהיפי הנלחם על זכותו לגדל את משפחתו מרובת הילדים מחוץ לכל מסגרת, הוא ההפך המוחלט מ"סיירנבאדה" שהוזכר קודם לכן. רבים יוקסמו וישתעשעו ממנו, אך רבים כה ייבהלו מן הקומוניקטיביות שלו, עד שידביקו לו כינוי גנאי בסדר הגודל של "קראוד-פליזר" ויטענו כי אין לו מקום בכלל בפסטיבל כזה. כך או כך, בקרוב הוא יופץ מסחרית בישראל אז לא בוער בהכרח לראותו, אבל למי שיעשו זאת וישאירו מחוץ לאולם את הטהרנות, צפויות שעתיים של כיף.

      השני הוא "העתיד לבוא" של מיה האנסן-לאב, הבמאית הצרפתייה הנפלאה ש"עדן" שלה היה הסרט הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל בשנה האחרונה. עבודתה החדשה אינה מתעלה לגבהים הללו, אבל היא מענגת אותנו בעוד תצוגת משחק פנומנלית של איזבל הופר, הפעם כמורה לפילוסופיה שמוצאת עצמה לבד בעולם, והתסריט המפתיע והמעמיק שלו משכיל לשבור בחוכמה את הציפיות שלנו פעם אחר פעם. בניגוד ל"קפטן פנטסטיק", הדרמה הפריזאית הזו לא תוקרן כאן מסחרית, אז מי שרוצה להתפלסף איתה מול מסך גדול, חייב לעשות זאת בפסטיבל ירושלים.

      לב של כלב / אהבה וידידות

      אמנם קוונטין טרנטינו הוא זה שאת המפגש עמו אפשר גם היה להעביר לקיסריה, אבל ממש לא מדובר באורח המעניין היחיד שיגיע לירושלים. נוסף אליו, נזכה גם לביקור של לורי אנדרסון, לרגל הקרנות יצירתה הניסיונית "לב של כלב", שעוסק בין השאר גם במות כלבה. מי שיש לו את תעצומות הנפש לראות סרטים על הנושא הזה (לי אין) מדווח כי מדובר ביצירת מופת.

      כמו כן, בין השאר, נוכל גם לקבל חתימות מוויט סטילמן, מי שהיה בשנות התשעים היוצר החביב על אינטלקטואלים צעירים, נעלם למשך זמן רב והתקמבק בשנים האחרונות. בירושלים הוא ינכח בהקרנת הבכורה המקומית של סרטו החדש, "אהבה וידידות", עיבוד מתחכם לג'יין אוסטן, וישתתף במסע הקידום שלו לקראת עלייתו לאקרנים כאן בהמשך יולי.

      דרורים

      לא רק הכדורגל האיסלנדי בפריחה. גם הקולנוע הלאומי משגשג, כפי שיעידו "לב רחב", "איילים" וסרטים מצליחים אחרים מן השנים האחרונות, וכעת גם דרמת ההתבגרות "דרורים", שזכתה בשלל עיטורים מסביב לעולם ובכך תרמה עוד קצת לשבירת הקרח סביב המדינה המסתורית והקסומה שכולם מדברים עליה בזמן האחרון.

      אלבום

      טורקיה אינה סתם עוד פיון בלוח המשחקים הגיאו-פוליטי של ישראל. היא גם מדינה בפני עצמה, עם בעיות פנימיות משלה, שלא כולן קשורות בעניינים ביטחוניים. כמה מהן, למשל הביורוקרטיה והקשיים העומדים בפני זוגות שחפצים לאמץ ילדים, עומדות במרכז סרט זה. מעבר לעניין הסוציולוגי-אנתרופולוגי שיש בו, הוא גם ניחן בערך אמנותי מרשים, כפי שממחיש פרס "החזון הקולנועי" בו זכה בפסטיבל קאן האחרון.

      היצ'קוק/טריפו

      סרט תעודה שמתיימר להתבסס על סדרת המפגשים בין פרנסואה טריפו לאלפרד היצ'קוק, שהולידה את ספר הקולנוע הגדול בכל הזמנים. אלא שבשלב די מוקדם, הוא מפסיק להתעניין בצרפתי ובשיחות שלו עם המאסטר הבריטי, והתוצאה הופכת לסתם עוד דוקו על הקולנוען האגדי. לפיכך, היא לא חדשנית או מקורית במיוחד, ובכל זאת, תמיד תענוג לקבל שיעור על "פסיכו", "ורטיגו", "הציפורים" ושאר יצירות הפאר של הבמאי המנוח.

      בג'קסון הייטס

      וזה כבר סרט תעודה המתרחש בזמן אמת, פרי עטו של אחד מגדולי יוצרי הדוקו בתולדות ארצות הברית, פרדריק וייסמן, שגם "Titicut Follies" שלו מ-1967 יוקרן בפסטיבל. את "בג'קסון הייטס", הבמאי הוותיק צילם מן הסתם בשכונה הניו יורקית בשם זה, והוא עוקב בו אחר מגדל הבבל שבמקום, אחד מן הקוסמופוליטיים בעולם.

      נכון לעכשיו, טעינו אז

      סרטו הטרי של הונג סאנג-סו, הבמאי הקוריאני החביב על בעלי הנפש הרומנטית ובכלל אחד מן היוצרים המעוטרים בגזרת הפסטיבלים - ולראיה, "נכון לעכשיו, טעינו אז" קטף את הפרס הראשון בלוקרנו, אחד האירועים הנחשבים בעולם אנינות הטעם הקולנועית. היוצר מתאר בו שתי וראיציות שונות אפשריות של מפגש בין במאי לאמנית, וכך מתקבלת התשובה לשאלה שמעולם לא שאלנו - איך היה נראה "דלתות מסתובבות" עם גווינת' פאלטרו לו היינו אוכלים אותו במקלות אכילה.

      התחרות התיעודית הישראלית

      בניגוד למסגרת העלילתית, התחרות התיעודית המקומית בירושלים אינה דווקא משיאי הפסטיבל וגם לא כה מרכזית בתעשייה הישראלית. הסיבה לכך פשוטה: דוקאביב מתקיים חודשיים לפני החגיגה בירושלים, ומשתלט על רוב השלל הפוטנציאלי.

      ובכל זאת, בסופו של דבר, עולם הדוקו המקומי מספיק פורה כדי שיהיה מספיק לכולם, כך שגם בירושלים יהיו בכורות של סרטים תיעודיים מעניינים תוצרת הארץ. למשל "טהורה לעד" של מאיה זינשטין, העוקב אחר בית"ר ירושלים בשנה שבה הצטרפו שני שחקנים מוסלמים לקבוצה, למגינת לבם של חלק מן האוהדים; ו"בן-גוריון, אפילוג" של יריב מוזר, המציג לראשונה ריאיון גנוז עם ראש הממשלה הראשון.

      השירים

      ונסיים בארבעה סרטים שלא קשורים ישירות אחד לאחר, אך רצה הגורל וכולם נעשו בידי יוצרים שהשם שלהם הולך לפניהם אצל עכברי הסינמטקים, ולכולם יש את השורש ש.י.ר בשמם.

      מדובר ב"שיר ערש למסתורין הנוגה" של לב דיאז הפיליפיני -סרט באורך של כשמונה שעות, כך שהקהל שלו ודאי יסבלט את דירתו בזמן הצפייה; "שיר שקיעה" של טרנס דיוויס הבריטי, המתרחש בצפון סקוטלנד של תחילת המאה הקודמת; "שיר חורף" של אוטר יוסליאני הגיאורגי-צרפתי, שזירת ההתרחשות שלו היא פריז בנקודות זמן שונות; ו"שירה אינסופית" של אלחנדרו חודורובסקי הצ'יליאני, אחד היוצרים הכי פסיכדליים ופולחניים בתולדות הקולנוע, וכזה שיש לו גדודי מעריצים המוכנים להישבע בשמו.

      בקיצור יש שאומרים כי החיים הם שיר, יש החושבים כי החיים הם סרט. בפסטיבל ירושלים, הם גם וגם.

      לשעות ומועדי ההקרנה, לרכישת כרטיסים ולעוד פרטים - ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.

      מחפשים למה להאזין בדרך לשער הגיא? הנה מיקסטייפ עם מיטב השירים מפסקולי סרטי הפסטיבל