"מה תעדיפו שילדיכם יחשפו לו? אלימות פסיכית או שתי נערות עושות אהבה?" כתבה מיכל ויניק, יוצרת הסרט העלילתי "ברש" המגולל את סיפור אהבתן הרומנטית של שתי נערות בתיכון.
ויניק ניסתה לפנות אל הצנזורה באמצעות חברת ההפצה של הסרט, סרטי יונייטד קינג, על מנת לשנות את הגבלת הגיל המוטלת עליו כעת מגיל 16 ומעלה לגיל נמוך יותר. כשהבקשה נדחתה על ידי הצנזורה החליטה היוצרת לפנות לאינטרנט.
"אנחנו חיים במקום שהאפשרות לראות בו אלימות קיצונית מאוד נגישה", אומרת ויניק בשיחה עם וואלה! תרבות. "זה כולל סרטונים קיצוניים במיוחד שבהם הורגים אנשים באמצעים כמו ספסל אם את יודעת למה אני מתכוונת. זה מופץ באופן חופשי ברשת ואז כשיש לסביות שמעשנות צינגלה, הם שמים על זה צנזורה. אני אמא, אני יודעת מה הייתי מעדיפה שהילד שלי יראה".
את חושבת שזה היה משנה אם היה מדובר בסרט על נער ונערה הטרוסקסואלים?
לצערי אני לא חושבת שזה היה מקבל את ההגבלה הזאת. אני לא יודעת. יכולה רק לנחש. אני חושבת שיכול להיות שמסתכלים על הדברים בצורה קצת מיושנת אבל זה לא קשור בכלל. זו שאלה באיזה מקום אנחנו רוצים לחיות. מקום שבו יש סרטונים שרוצחים בהם סודני בלייב ואף אחד לא טורח אפילו לטשטש אותם אבל סרט קולנוע אמנותי על נערות מתנשקות מקבל צנזורה. זה הזוי בעיניי. אני מצטערת לחיות במקום שזו המדיניות בו".
הבמאי יאיר הוכנר שגם הוא נמנה עם הקהילה הלהט"בית ועומד מאחורי פסטיבל הקולנוע הגאה שנערך השנה זו הפעם ה-11 דווקא חושב שייצוגים לסביים זוכים להנחות מטעם הצנזורה.
"יש התייחסות מפלה דווקא לטובת הלסביות", מסביר הוכנר ששניים מסרטיו זכו להגבלת צפייה מגיל 18 ומעלה ונדרשו להיות מוקרנים ברצועות הקרנה מאוחרות כמו 22:00 וחצות.
"במוח של הצנזורה, בנות זה לגיטימי", מסביר הוכנר. "נשים זה בסדר אבל הומואים לא. לראות בולבולים מזדקרים או בולבול גומר זה לא בסדר. בנות זה רומנטי וסקסי. פה יש סוג של אפליה מתקנת כי בנות זה בסדר".
כדי להדגים את עמדתו משווה הוכנר, שלא צפה עדיין ב"ברש", את ההגבלה המחמירה לה זכה הסרט "זרים על שפת האגם" שהוגבל בשנת 2013 לגילאי 18 ומעלה, לעומת "כחול זה הצבע החם ביותר" שיצא במקביל והוגבל לגילאי 16 ומעלה. ב'כחול' יש סצנות מין יותר גסות וזולות לעומת ב"גברים על שפת האגם" שם זה חלק מהשפה של הסרט והעלילה של הסרט. פה ('כחול זה הצבע החם ביותר' ט"ק) יש סצנת מין מאוד ארוכה חודרנית ויפה, הכל היה שם חוץ מהאקט הפורנוגרפי. זו סצנה שהיתה יכולה להיות קצרה בצורה משמעותית ולא היתה אפילו הכרחית אבל הסרט זכה להגבלה מקלה".
לגבי ההגבלות שהוחלו על סרטיו, הוכנר לא מתפלא ובאופן כללי לא תופס את הצנזורה בארץ כחריגה. "ב'ילדים טובים' וב'אנטרקטיקה' היו איברי מין עומדים בתקריב ומלכתחילה ידעתי שיהיו בעיות", הוא אומר. "אני חושב ש'אנטרטיקה' למרות שיש בו סצנות מין וכל זה, היה אפשר לעשות אותו מגיל 16 ומעלה. אין שם משהו אלים. אלה בסך הכל סיפורי אהבה להט"ביים בתל אביב. אני מאמין שהוא לא היה מוגבל אם היה עוסק בסטרייטים. לא היו מגבילים אותו מגיל 16 אלא מגיל 14".
"אני אפילו לא טורח להתרגז, אין לי כוח", מוסיף הוכנר. "מי שרוצה לראות את הסרטים האלה ימצא דרך להיכנס לאולם עם הגבלת הגיל או בלי. ספק אם מישהו באמת אוכף אותה בשיא הרצינות".
"אני לא חושב שהצנזורה בארץ חריגה מאחרות. אני כן חושב שצנזורה, מאופן הקיום שלה, היא פסולה. אפשר להמליץ ולומר זה סרט שראוי לצפות בו מגיל 16. אבל אני חושב שזו טעות להגיד לנערה לסבית בגיל 14 שרוצה לראות סיפור אהבה לסבי או לנער הומו שרוצה לראות סיפור אהבה תיכוניסטי או סתם סיפור אהבה, שהם לא יכולים לצפות. בכל מקרה אותם נערים ימצאו את הדרך לאולם הקולנוע אם ירצו".
יו"ר המועצה לביקורת סרטים עו"ד ניסים אבולוף טוען בתגובה שלא ננקטה שום אפליה על רקע נטייה מינית בכל הקשור להגבלת הצפייה בסרט. "אם היו אותן סצנות סקס (בסרט על נבי נוער הטרוסקסואלים ט"ק) היה אותו דבר. יש מספיק סצנות סקס כדי שהסרט יוגבל מגיל 16. מכיוון שזה גיל הביניים ומצאנו לנכון להגביל את זה לגיל הזה".
ומה בנוגע לסרטים שיש בהם תכנים יותר אלימים? כמו סרט הלינצ' בבאר שבע? הגישה לסרטונים כאלה חופשית.
"אלימות זה סיפור אחד וסצנות סקס זה סיפור אחר. אנחנו החלטנו מה שהחלטנו".