כל מי שהיה לו כלב, חתול או חיית מחמד אחרת, תמיד היה סקרן לגבי אותה שאלה מה הם עושים בעצם, בשעות הארוכות שאנחנו לא איתם? האם הם רוחשים מזימות? מרכלים עלינו עם החיות של השכנים? או אולי סתם חולמים בהקיץ על נקניקיות? אומרים שנפש האדם מסתורית, אבל היא כאין וכאפס לעומת חידתיות היצורים שאת שפתם איננו דוברים.
החידה הזו מטרידה כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה שנים, שפלא כי הקולנוע טרם עסק בה באופן ישיר. זה קורה רק כעת, הודות ל"החיים הסודיים של חיות המחמד", שעלה לאקרנים בארץ וברחבי העולם בסוף השבוע האחרון. גיבורו הוא כלבלב ניו יורקי בשם מקס, בדיבובו של לואי סי קיי, שנאלץ לחלוק את ביתו עם חבר חדש ולא רצוי דיוק, כלב גדול ופרוותי, כמעט כמו דוב. הבעלים של השניים יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר, והמצלמה עוקבת אחריהם וחושפת אותם גם ברגעים החסויים שכולנו היינו חולמים להיות עדים להם: כשהם לבד במעונם, בלי נוכחות בני אדם, חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם.
ומה הם לא עושים! ההרפתקה המשותפת אליה יוצאים השניים חושפת לנו את האמת על חיות המחמד. מתברר, אם כך, כי יש להם עולם סודי ועשיר. מתחבאים בו, בין השאר, ארנב נקמן, בדיבובו של קווין הארט, המנהיג כנופיית חיות; כלב קשיש, לו תורם את קולו דיינה קארווי, שמאורת המסיבות שלו היתה מעוררת את קנאתו של כל ראפר; ועוד שלל התרחשויות, תככים ואמוציות, כולל חתולות מאוהבות ורומנטיקניות ומנגד חתולים מניפולטורים שלא כדאי להתעסק איתם. בסופם של כל המפגשים והחוויות הללו, נגלה את התשובה לכמה מן השאלות שתמיד הטרידו אותנו לגבי עולמם המסתורי של חברינו הטובים ביותר, וכן לכמה קושיות חדשות האם מקס ודיוק ישכילו לצלוח בשלום את היום המטורף ולסיימו בחתיכה אחת, והאם בסופו יהפכו מאויבים לצמד רעים?
למעשייה הזו אחראים אולפני אילומיניישן, מי שהיו אחראים בעבר לסדרת "גנוב על הירח" המשובחת, שהולידה את "המיניונים" המבריק עוד יותר. לכן זה לא מפתיע כי בדיוק כמו בסרט המופתי ההוא, גם כאן יש צד פאנקיסטי ואנרכיסטי שלא היה מבייש גם יצירות עם שחקנים בשר ודם המיועדות לכאורה לציבור בוגר יותר. האולפנים הללו עדיין אינם שם מוכר בקהל הרחב כמו פיקסאר ובמידה פחותה דרימוורקס, אך הגיע הזמן לתת להם קרדיט, שכן כבר הוכיחו עצמם כתו תקן המבטיח להיטי אנימציה שובבים, תוססים ומענגים.
האמנים של אילומיניישן מתפוצצים מכישרון, והוא מתפרץ בשיאו ב"החיים הסודיים", אותו ביימו שניים: כריס רנו, שביים את שני הפרקים ב"גנוב על הירח", וירו צ'ייני, שהיה שותף בהפקות קודמות של האולפן, אך זה הסרט הארוך הראשון שהוא חתום עליו. יחדיו, מנצלים השניים את מלוא האפשרויות של היקום הבדיוני והמקביל, ומותחים עד הקצה הן את גבולות המתיקות והן את גבולות האפלוליות.
לעתים, הסרט מקסים: החיות בו כובשות ומעוררות הזדהות, כיוון שעבודות האנימציה והדיבוב המדוקדקות מקפידות להעניק אישיות לכל אחת מהן. אפילו הדמויות המשניות ביותר מאופיינות היטב: כלב שתמיד חורץ לשון, למשל. עם זאת, לעתים הוא גם לא מהסס ללכת על הצד הפרוע, ולהעמיד את גיבוריו בסיטואציות הזויות ואלימות, כולל שלל איומים בוטים שחלקם אף יוצאים לפועל במיתות ביזאריות. קטעים אלו גרמו לי לחשוש לנפשם של הילדים שהיו מאחורי בהקרנה, אך הם דווקא קיבלו זאת יפה, בלי טראומות.
בצד החביבות והמופרעות, יש ב"החיים הסודיים" גם ממד סנטימנטלי מסוים. זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצנה אחת, קורעת לב גם אם צפויה למדי, בה יוצאת אחת הדמויות לחפש אחר בעליה האבודים מפעם, בתקווה להתאחד עמו מחדש. הפסגות הרגשיות בקטע זה מתעלות לאלה שאנו מכירים מן הטובים ביצירות של פיקסאר, וחבל שאין בסרט עוד כמה כאלה.
ויש בו גם בעיה מהותית יותר. עלילתו נעה בין שתי זירות עיקריות: הבתים של חיות המחמד, ומחוץ להן, ברחובות התפוח הגדול, תעלות הביוב שלה וכדומה. כל עוד שהיא נותרת בין ארבע הקירות, ומתארת את ההתרחשויות המפתיעות בשעות נטולות הנוכחות האנושית, התוצאה תמיד שנונה ומרתקת. לעומת זאת, ככל שהסרט נודד יותר החוצה, כך הוא גם שגרתי יותר.
הרי לא חסרו קומדיות על הרפתקאות בעיר הגדולה, אם של בני אדם ואם של חיות. בשביל עוד סיפור על רחובות ניו יורק, לא צריך את "החיים הסודיים" ואת הקונספט הייחודי שלו. אולי זה כבר היה אוונגרדי מדי יחסית לתוצר קולנועי שפונה לקהל הרחב, אבל היה מעניין לראות סרט שמתרחש כולו בתוך הבתים של בעלי החיים.
אולי זה יקרה בהמשכון, ואם באילומיניישן מחפשים לו תסריט, הרי שהעימותים בין כלבים לשואבי אבק רובוטיים הם ודאי אחת מן הסוגיות הכי מודרניות ובוערות שיש בנמצא. בינתיים, גם אם אינו אולטימטיבי, הסרט בהחלט מתגלה כמלאכת מחשבת קסומה, מהנה ומעל הכל מלאת אהבה לגיבוריה.
אז אמנם הוא ככל הנראה כבר לא יזכה באוסקר לסרט האנימציה, אבל "החיים הסודיים של חיות המחמד" רושם לעצמו הישג אחר. כל ילד שיצפה בו יבקש בסופו מהוריו לאמץ כלב, חתול, ארנב או חבר אחר, וזה חשוב יותר מכל פסלון.