מאז עלה לאקרנים ב-1994, זכה המיוזיקל "פריסילה מלכת המדבר" למעמד פולחני. הן הקהילה הלהט"בית והן הציבור כולו חיבקו בחום אותו ואת הדרך בה הציג את מסעם הססגוני של שני דראג קווינז וטרנסקסואלית ברחבי אוסטרליה. בין השאר, הוא זכה להיות אחד מאותם סרטים מועטים שאוזכרו בטקס של אולימפיאדה, עת נעשתה לו מחווה בנעילת סידני 2000, ומשם והלאה המורשת שלו רק המשיכה להתפתח.
וכך, באמצע העשור הקודם הופק לסרט האוסטרלי עיבוד בימתי, שעלה בתחילה במולדתו, ואז הגיע אל הווסט-אנד וברווודיי. אתמול (שני), ההפקה הבינלאומית המושקעת הטילה עוגן גם אצלנו, והצופים בישראל יוכלו ליהנות ממנה ומכוכבה גיייסון דונובן מדי ערב עד שבת 9.7 כולל. לפחות לפי התרשמותי אמש, הם אינם נוהרים לנצל את ההזדמנות: המופע התקיים באולם מנורה מבטחים, והוא לא היה מלא עד אפס מקום, בלשון המעטה.
אפשר להבין את אדישות הקהל. צפייה חוזרת ב"פריסילה מלכת המדבר" מגלה את הבעייתיות שלו: אין לו ממש עלילה, אין בו כל רגש, וגם הממד הלכאורה חתרני, נועז, חריג וחדשני שלו הוא בעצם בלוף. קל ומפתה להלל אותו כסרט שהכניס את התרבות הלהט"בית לזרם המרכזי של התרבות, אך הדיאלוגים שלו משמרים ומחזקים את כל הדעות הקדומות שיש על הקהילה הזו, ומתבססים על רצף של בדיחות שטוחות ונמוכות. במידה מסוימת, תחת החזות הבועטת והחוצפה, המיוזיקל הזה איפשר לקהל להרגיש בנוח עם ההומופוביה שלו, ואולי זה בעצם מה שמסביר את הצלחתו.
כיוון שהעלילה לא יכולה להחזיק אותו, והמסרים שעולים ממנה בטח לא יכולים לרומם אותו, כל מה שנשאר למיוזיקל הן התפאורות, התלבושות והשירים. אולי במקור הן מוצלחות ואולי לא, אך בהפקה הישראלית, כל זה הולך לאיבוד בחלל הגדול, הקר והמנוכר של מנורה מבטחים.
אפשר להבין את ההיגיון מאחורי בחירת המיקום הזה: לא מדובר הרי בגרסה מקומית למיוזיקל, אלא בהפקה הבינלאומית, כמות שהיתה בלונדון ובניו יורק, על כל "500 התלבושות, 50 הפאות, 200 אביזרי הראש וכמובן האוטובוס המפורסם!" כנאמר בפרסומת שלה. כל זה עולה כסף, אז אף שאולם בסדר הגודל של היכל התרבות, למשל, היה הולם יותר, אין ככל הנראה התייכנות כלכלית לקיומו בו של המופע.
אבל זה שאין דרך אחרת, לא אומר שזו הדרך הנכונה. לפחות בעיני ובאוזני רוב הקהל, זה שאינו יושב בשורות הקרובות לבמה, מתגלה כי האולם עורך סיכול ממוקד בהפקה. הגודל שלו מוציא את העוקץ מן הצבעוניות והססגוניות על הבמה, שיש בהן טעם רק אם יתפרצו בגדול, אך כאן הקהל רואה אותן כנקודה קטנה ומרוחקת. נוסף לכך, הסאונד הבעייתי נוטל את האפשרות להתענג כמו שצריך על מחרוזת שירי הפופ שיש בו, למשל "Go West".
גם הוויבים שבאולם לא שירתו את ההפקה של "פריסילה". זה כאילו מחזמר בועט ומגניב? ניחא, אז שיתקיים במקום כזה. אמש, שררה במנורה מבטחים אווירה של כינוס ועדי עובדים, ונראה כי הקהל, המבוגר והבורגני ברובו, אכן הגיע מן המחוזות הללו. לא היה מפתיע לראות כי רבים מהם בילו את הערב בשליחת סמסים, ומעטים מהם שיתפו פעולה עם המתרחש על הבמה. מחיאות כפיים ושירה קולקטיבית נרשמו רק ב-"I Will Survive", שהנוכחים זיהו כנראה מאחת החתונות בהן היו לאחרונה, ואז ניאותו להביע עניין במתרחש.
אז אמנם, המיוזיקל אינו מייגע לרגע במשך השעתיים ועשרים (כולל הפסקה) שהוא נמשך. חוץ מהביצוע ל-"True Colors", שמתעלל בלהיט של סינדי לאופר ומצליח איכשהו להוציא ממנו את כל האמוציות, הערב מורכב ברובו מגרסאות כיסוי טובות של שירים יפים. כמו כן, לפחות לדור שגדל באייטיז, מחמם את הלב לראות כאן את ג'ייסון דונובן, גם אם מרחוק מדי ואף שבהופעתו אין משהו יוצא דופן.
אך בסופו של דבר, השילוב בין המגבלות של המיוזיקל ושל הזירה בה עלה כאן לבמה מנטרלים אותו לחלוטין. חיכינו שנים רבות לראות בארץ את דונובן, אבל לפחות למי מה שנראה אתמול, הוא צפוי פה להליכה ארוכה במדבר.