מי שרוצה לראות את הייצוא המוזיקלי הגדול ביותר שהולידה אוסטרליה מאז קיילי מינוג, שיגיע ב-11 ביולי ללייב פארק ראשון לציון לראות את טיים אימפלה. מי שרוצה לראות "סתם" להקה אוסטרלית מגניבה שבמקרה גם אחראית לאחד האלבומים הכיפיים של השנים האחרונות שפשוט יגיע קצת יותר מוקדם.
ג'גואר מא הוא הרכב של שלושה חברים מסידני: גבריאל וינטרפילד, ג'ונו מא וג'ק פרימן. בשנת 2013 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "Howlin'" שעורר באזז כמעט באופן מיידי (כולל מחמאות מתוקשרות מנואל גלאגר) בזכות הסאונד הדאנסי-נוסטלגי שבו, שזרק לא מעט מעריצים לסאונד המדצ'סטרי של ימי ההסיינדה העליזים מסוף האייטיז במנצ'סטר. אלינו הם מגיעים במסגרת סיבוב הופעות שבו הם מחממים את טיים אימפלה ורגע אחרי הופעה בפסטיבל גלסטנברי באנגליה. "היה מדהים, זה אחד הפסטיבלים המדהימים בעולם", אומר ג'ונו מא, בראיון מביתו הנוכחי בלונדון. "זו השנה השלישית שאנחנו מנגנים שם. זו היתה אחת הבמות הגדולות שבהן הופענו. אבל גדול לא בהכרח אומר יותר טוב".
מה היתה ההופעה הכי טוב שלכם?
"ניגנו הופעה במנצ'סטר שעדיין טרייה בזיכרון שלי והיתה מאוד כיפית".
מבקרים תמיד השוו את הסאונד שלכם ל"סאונד של מנצ'סטר". אתה חושב שזה קשור?
"בהחלט. באופן אישי אני חושב שזה מגביל להגיד שיש לנו את הסאונד של מנצ'סטר. אני מאוד מושפע מאנדרו וות'רהול והוא בכלל לא ממנצ'סטר אבל גם הוא מזוהה עם הסאונד של העיר. אבל כן, אני חושב שהילדים במנצ'סטר מבינים גם מוזיקת דאנס וגם מוזיקת רוק וזה משפיע. אנחנו אמנם להקה אבל יש לנו רגישויות למוזיקת דאנס ותרבות מועדונים. אני חושב שבגלל זה ההופעות במנצ'סטר תמיד מצליחות".
גבריאל אמר בראיון "כולם מדברים על הסאונד של מנצ'סטר אבל מפספסים לגמרי השפעות אחרות". על מה הוא דיבר?
"הגישה שלו לשירה שונה מהגישה שלי למוזיקה. הוא דיבר על כל דבר מפרינס ומייקל ג'קסון ועד נירוונה. אני חושב שיש אלמנטים בחטיבת הקצב שמושפעים מסצנת ההאוס של תחילת שנות התשעים משיקגו דטרויט ועד מנצ'סטר, אבל מבחינת המלודיות והאקורדים, השירים והנושאים יש טווח השפעות גדול יותר".
וזה נכון כמובן. הכי קל להיתפס למקצבי הדאנס המעט פרימיטיביים, אבל אפשר למצוא בסאונד הלהקה שורשים שמגיעים עד לפסיכדליית הסיקסטיז של שנות השישים. למשל בשיר "Come and Save Me" המצוין, שגם היה אחד השירים הראשונים שכתבו יחד.
ווינטרפילד ומא נפגשו בסידני ב-2007 כשניגנו בלהקות אחרות אבל רק ב-2011 התחילו להתנסות באולפן כשווינטרפלד מחזיק גיטרה ושר ומא אמון על הקלידים והתכנותים. ב-2012 טס מא לצרפת, דבר שבדרך כלל הורג להקות אבל במקרה שלהם תרם לפריצה העולמית. "עזרתי לחבר לבנות סטודיו בצרפת. היה הגיוני ללכת לשם ולהשתמש בסטודיו שיצרתי. היה במקום חלל ובידוד שעשו טוב ליצירתיות". הוא קרא לווינטרפילד ושם השלימו את אלבום הבכורה. ג'ק פרימן, שהתגורר בלונדון, הצטרף בהמשך להרכב החי של הלהקה.
כולכם התחלתם בלהקות רוק אבל כמעט ולא שומעים את זה במוזיקה שלכם. התעייפתם מגיטרות?
"לא התעייפנו, זו היתה התפתחות טבעית. הייתי גיטריסט בלהקת אינדי פוסט פאנק והתחלתי להתעניין באפקטים ומניפולציות סאונד של גיטרות. במקביל התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה ונכנסתי לעולם של עיצוב סאונד. ככל שנכנסתי יותר לטכנולוגיה, זו היתה התפתחות טבעית עבורי לעבור מגיטרה-בס-תופים ולצאת ולחקור פלטת סאונד רחבה יותר. ג'גואר מא התחילה מהתנסויות באולפן".
הסאונד שלכם, כמו שהוא נשמע כמו אמירה נגד מוזיקת רוק, נשמע גם כמו אמירה נגד מוזיקה אלקטרונית עכשווית.
"ממש לא, להפך, יש הרבה דברים עכשוויים שאני אוהב. יש אלמנטים במוזיקה שלנו שמדגימים את זה. תמיד היה משהו שריתק אותנו במוזיקה ובאפקט הנוסטלגי שלה והיכולת שלה לקחת אותך לזיכרונות ומקומות מהעבר. ותמיד רצינו את המקום הרגשי הזה במוזיקה שלנו. אבל חלק גדול מתהליך היצירה שלנו הוא מאוד עכשווי".
למי אתה מאזין עכשיו?
"בלונדון נכנסתי להרבה אמנים מקומיים כמו ג'יימי XX, Four Tet, ג'וי אורביסון, קאריבו. הם הרפרנסים הברורים. אבל יש הרבה מוזיקת דאנס אנדרגראונד מצוינת שיוצאת מלונדון כרגע".
והיא תיכנס לאלבום השני שלכם?
"לא בהכרח, זה פשוט מה שאני שומע. כשאנחנו יוצרים מוזיקה אין החלטה מודעת במה להשתמש. לפעמים היצירה שלך היא דווקא תגובת נגד למוזיקה שאתה שומע. אתה מוצא את עצמך דוחף לכיוון הנגדי. כנראה שתצטרך לשמוע את האלבום".
למה לקח לכם זמן?
"אנחנו מופיעים הרבה וקשה לכתוב. בראש שלי זה לא מרגיש כמו הרבה זמן. אנחנו מופיעים עם "Howlin'" כבר שנתיים וחצי. אבל משנים את המופע די הרבה. לא מנגנים באותה צורה כל פעם כך שלא נמאס לנו מזה".
ומתי זה יקרה?
"האמת שממש בכל רגע צריך לצאת שיר חדש".