בחודש שעבר הגיע לסיומו ההליך לביטול החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, מיוזמתה של שרת התרבות. הסערה סביב החוק וביטולו העסיקה בחודשים האחרונים את אמצעי התקשורת, שהתמקדו במרוויחים הגדולים מהביטול (הדואופול סטימצקי-צומת ספרים) והמפסידים הגדולים ממנו (בערך כל השאר). אלא שיש עוד קבוצה אחת שצפויה להרוויח בגדול מהביטול, שאיכשהו הצליחה עד עכשיו לחמוק מתחת לרדאר. זו אמנם לא קבוצה חשובה במיוחד, אבל זה בדיוק הקטע שלה הכוונה היא לכל אותם ספרים חביבים אך לא משמעותיים, שצפויים לזכות בקרוב בעדנה מחודשת בעקבות חזרתם העתידית של מבצעי מכירות הספרים, שצפויים לשוב כבר בספטמבר בקרוב. נציג מובהק של הקבוצה הזו הוא "הקורא ברכבת של 6:27" של הסופר הצרפתי ז'אן-פול דידי?לורן, שתרגומו לעברית ראה כאן אור לא מזמן.
"הקורא ברכבת של 6:27" הוא בדיוק מסוג הספרים שמבצעי הארבע-במאה למיניהם הופכים לאטרקטיביים. מצד אחד, מדובר בספר זניח למדי לא מתוחכם, לא מעמיק, לא מאתגר, וסביר להניח שלא תזכרו ממנו דבר שבועיים (אם להיות נדיבים) אחרי שתסיימו אותו. מצד שני, זה פשוט ספר חמוד, במובן החיובי של המילה קליל, מצחיק וכיפי לקריאה, בהחלט לא פסולת ספרותית שתגרום לכם להרגיש שביזבזתם עליה זמן יקר. אמנם קשה לדמיין קוראים רבים שישלמו תמורתו את מחירו הנקוב (64 שקלים), אבל אם כבר רכשתם באחת מחנויות הארבע-במאה ספר כלשהו שבאמת רציתם לקרוא, ועל הדרך גם איזה ספר עיוני להרחבת הידע הכללי, ועוד אחד מתנה לדודה, אז "הקורא ברכבת של 6:27" הוא יופי של גלגל רביעי, שעולה כמו שליש בירה בפאב ויגרום לכם לחייך במשך יותר זמן מהבירה. אם מדובר במבצע של שלוש-במאה, אגב, אז הוא ימלא היטב גם את תפקיד המתנה לדודה.
למרות כל הרוח החיובית הזו, אין מנוס מכמה מילים קשות אך הכרחיות על המהדורה העברית. ככלל, התרגום של הספר הוא טוב מאוד, למעט כמה פאשלות הגהה שגם הן, כך נראה, מחויבות המציאות בסוג הזה של ספרים. אבל התרגום הזה כולל גם בחירה אחת שאין דרך להגדירה מלבד צורמת, מעצבנת ומזלזלת בקוראים שינוי שמו של הגיבור. במקור הצרפתי, גיבור הספר נקרא גילן ויניול. השם הזה מסב לו סבל רב במהלך חייו, מכיוון שאנשים נוטים לבלבל אותו עם צמד המילים Vilain Guignol "בובה מכוערת". משחק המלים המצער הזה מתואר בפרק הראשון של הספר כסיבה לכך שגילן מקפיד במשך כל חייו לא להתבלט, להתמזג עם הסביבה ולהניח לחיים לחלוף על פניו. ומלבד האקספוזיציה הזאת, חשיבות שמו של הגיבור לעלילה היא כמעט אפסית. למרות זאת, בחרו כאן משום מה לתרגם את השם ל"לוקיון מץ", שיבוש של "מוקיון לץ" (ברצינות? מישהו עוד משתמש בימינו במילים כמו מוקיון ולץ? מישהו השתמש במילים כאלה אי פעם?), כאילו ציבור הקוראים בישראל לא חכם מספיק כדי להבין שבצרפת מדברים צרפתית ולא, שומו שמיים, עברית. אז נכון שעיברו?ת משחקי מלים למיניהם הוא עניין לגיטימי בתחום התרגום, אבל עיברו?ת שמו של הגיבור הראשי של יצירה לטובת משחק מילים שאפשר להסביר בקלות בהערת מתרגם (כפי שנעשה, למשל, בתרגום האנגלי של הספר), מחזיר אותנו לימים האפלים שבהם אותלו הפך לאיתיאל הכושי וקאיטוש המכשף ליותם הקסם. זוהי בחירה אומללה שאפילו פוגעת מעט, אבל לא יותר מדי, בהנאה מהספר.
לוקיון מץ המדובר הוא רווק בן שלושים ושש, בעל עולם פנימי עשיר, שחולק דירה עלובה עם דג זהב וחי חיים משמימים כטכנאי בכיר במפעל למיחזור ספרים, שמשום מה מתואר בספר כתמצית הרוע עלי אדמות. האם במקום שבו ממחזרים ספרים אכן ימחזרו גם אנשים? התשובה המפתיעה לכך היא חיובית בעקבות תקלה טכנית, קודמו של לוקיון בתפקיד נאלץ להיפרד משתי רגליו, שהתווספו לחומר הגלם ששימש להדפסת הספר המשמים "גנים וגינות-ירק מימים עברו". לאחר האירוע הטרגי, שאיפת חייו של אותו טכנאי בדימוס היא לאסוף את כל הכרכים של אותו ספר זניח, וכך להשיב לעצמו את רגליו משימה שלוקיון נרתם ברצון להשלמתה, ומקדיש לה את מירב זמנו הפנוי. חוץ מזה, בכל יום מציל לוקיון דפים בודדים מהספרים שנגזר עליו למחזר, שאותם הוא מקריא לציבור נוסעי רכבת הפרברים בבוקר שלמחרת במפגן נדיר של מו?חצנו?ת. באחד הימים הוא מוצא על המושב התקן איחסון נייד שמכיל עשרות קטעי פרוזה שנכתבו על ידי אישה צעירה העובדת למחייתה בניקיון שירותים בקניון. הכישרון, הישירות וההומור שבכתיבתה שובים את לבו של לוקיון, והוא מתחיל להקריא את יצירותיה לקהל מעריציו. לא קשה לנחש איך זה ממשיך מכאן.
את הסיפור הקצר, הצפוי, ואם להודות על האמת גם הלעוס הזה מעביר דידילורן בחן רב. הוא שוזר בו קטעים מצחיקים להפליא, שגם אם אינם רלוונטיים במיוחד לעלילה, מסוגלים לגרום לחיוך גדול ואפילו לפרצי צחוק. כזו היא למשל הסצנה המוצלחת ביותר בספר, שבה שופך שומר המפעל, מעריץ מושבע של משקל השירה האלכסנדריני בתיאטרון הצרפתי, את חמתו על נהג משאית אומלל שהעז להתעצבן עליו, ועושה זאת, בחרוזים מהוקצעים לעילא. ברגעים אחרים מיטיב המחבר לתאר את חייהם של האנשים השקופים, באופן לא מקורי יותר מדי, אבל כזה שעדיין מצליח ללחוץ על בלוטות הרגש בלי להיראות ציני. מנקת השירותים בעלת הנפש הפיוטית, למשל, מקוננת על כך ש"אנשים מצפים ממך לדבר אחד ויחיד: שתשקף להם את התמונה של מה שהם רוצים שתהיה" (עמ' 95), ולא מוכנים להשלים עם אישה במקצוע שלה שמקלידה על מחשב נייד במקום לקרוא מגזיני רכילות. בזכות ההברקות האלה, ולמרות העובדה שלאף אחת מהדמויות שמככבות בו אין מילימטר אחד של עומק או מורכבות, "הקורא ברכבת של 6:27" הוא מועמד אידיאלי לתפקיד הספר-הרביעי-במאה. אולי זה לא הספר שתבחרו לקחת איתכם לאי בודד, אבל בשביל חופשת קיץ באי יווני הוא דווקא בחירה לא רעה בכלל.
"הקורא ברכבת של 6:27" / ז'אן-פול דידי?לור?ן. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת מודן. 134 עמודים.