הזכות לצעקה והחובה שתהיה מדויקת: על הסופרים במלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השניה הסתיימה ב-14 באוגוסט 2006. ארבעה ימים קודם לכן, ביום חמישי ה- 10 באוגוסט, כונסה בבית הקיבוץ הארצי בתל-אביב מסיבת עיתונאים, שבה קראו א.ב. יהושע, עמוס עוז ודויד גרוסמן לממשלת ישראל להפסיק את המלחמה. שנתיים מאוחר יותר, ב-2008, הוציא לאור דוד גרוסמן את הרומן "אישה בורחת מבשורה". במלחמה זו קיבלה המעורבות הפוליטית של הסופר הישראלי ביטוי מורכב במיוחד, וכואב במיוחד.

ראשית הדברים, חודש לפני כן, היתה אחרת. המעורבות הפוליטית של סופרים, ושל שלושת הסופרים הבולטים האלה במיוחד, התבטאה באופן שונה לחלוטין בימים הראשונים למלחמה. הם שתקו. ובמסיבת העיתונאים הם גם יסבירו את השתיקה הזאת, שלא מעטים הרימו גבה מולה. השתיקה, הם יגידו, לא היתה ביטוי של נסיגה ממעורבות פוליטית. להפך. הם שקלו היטב אם לדבר, מתי לדבר, איך לדבר.

המכשלה האורבת לסופר הפוליטי היא התגובה האוטומטית. כשם שמצביאים צפויים להילחם את המלחמה הקודמת, כך אנשי רוח צפויים להגיב על הרגע הקריטי הנוכחי באמצעות התגובה המוכנה איתם מרגעים קריטיים בעבר. השמאל הצעקני והמקובע של שונאי הציונות, הוציא מן המחסן את עמדותיו הישנות ששום מציאות לא תפריע להן. כבר בשעות הראשונות אחרי ההתקפה של החיזבאללה ב-12 ביולי 2006 וחטיפת גופות שני החיילים הישראלים, אמרו החשודים המידיים שבין הסופרים מה שהחשודים המידיים אומרים כבר חמישים שנה: ישראל תוקפנית, כל המלחמות שהיא מנהלת פסולות.

כיוון שמלחמת לבנון השניה פרצה אחרי 41 שנה של כיבוש ישראלי ברוטאלי, ושל התנחלות המנוגדת לחוק הבינלאומי; כיוון שהכיבוש השחית את הדמוקרטיה הישראלית ודחף אל השתקת הקול הביקורתי באמתלת השוא "שקט! יורים" (דוקא בגלל שיורים צריך שלא יהיה שקט, צריך שנחשוב בפומבי ונתווכח בפומבי); כיוון שמלחמת לבנון הראשונה, מן הרגע הראשון שלה, היתה הברורה שבמלחמות הברירה שאסור היה לישראל לנהל – וכיוון ששלושת אלה הצטרפו זה לזה, היתה בציבור, בעיקר בציבור השמאלי, ציפיה שסופרים יגנו את ממשלת ישראל כאשר היא יצאה למלחמת לבנון השניה.

אבל סופרים של אמת לא כותבים מחדש ספר שכתבו בעבר, ולא נוקטים היום עמדה פוליטית שנקטו אתמול. המעמד המיוחד של הסופר העברי כ"צופה לבית ישראל", כפי שכתבו סופרי ההשכלה כבר בסוף המאה ה-18, הוא מעמד מחייב. הוא נכס יקר שסופרים עבריים נקראים להחזיק בו בתבונה, לא בעיוורון. טוב שיש לסופרים עבריים מעמד ציבורי שכמעט ואין, למשל, לסופרים אמריקאים. ח?ברה שמחכה לשמוע מה אומרים מספרי הסיפורים שלה על מה שעובר עליה מחוץ לסיפורים, היא חברה מתוקנת יותר, אחראית יותר, פתוחה יותר לקול הביקורתי.

למה עוז ויהושע וגרוסמן – כל אחד מהם בנפרד ושלושתם יחד – לא השמיעו קול ביקורתי בתחילת המלחמה, ולמה השמיעו קול ביקורתי בסוף המלחמה? כי מלחמת לבנון השניה ב-2006 היתה שונה מאוד ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982.

ב-82' ממשלת ישראל הוליכה שולל את הישראלים כאשר יזמה את המלחמה וסיפרה את המעשייה שהיא מגיבה על ההתנקשות בשגריר ארגוב; ב-2006 לא היה שום שקר כזה: הממשלה לא רצתה במלחמה ולא יזמה אותה.

ב-82' הממשלה כרתה ברית עם הפלאנגות הרצחניות מן המיעוט הנוצרי כדי לחסל, באמצעות מלחמה מתגלגלת, את תביעת הריבונות של העם הפלסטיני; ב-2006 הממשלה לא זממה שום מזימה עם שום גורם לבנוני. החיזבאללה – בשירות איראן שהצהירה בגלוי על מאמציה לחיסול ישראל ולא לחיסול הכיבוש – הוא שיזם את ההתקפה על החיילים בשטח ישראל, ואת חטיפת הגופות.

ב-82' ניהלה את המלחמה ממשלת בגין שעשתה הכל כדי להעמיק את הכיבוש באמצעות התנחלות מקיפה; ב-2006 ניהלה את המלחמה ממשלת אולמרט, שהושבעה חודשים מעטים לפני המלחמה והתחייבה בקווי היסוד שלה לנהל משא ומתן עם הפלסטינים על מנת להגיע להסכמי קבע שיביאו ל"עיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית".

סופרים אינם פוליטיקאים, אבל אם הם רוצים שיקשיבו לקול הפוליטי שלהם, צריך שאכן יהיה פוליטי. הטפות מוסר כלליות ומדוקלמות רק יחסלו את סמכות הסופר. הקול המוסרי שלו חייב לקחת בחשבון את הגוונים המדויקים ביותר של הסיטואציה הפוליטית, ותמיד לסרב לתמונות הצבועות בשחור-לבן. אם מלחמת לבנון הראשונה היתה המלחמה שהביאה איתה תגובות של סופרים ומשוררים בהיקף שרק מלחמת העצמאות משתווה לו (ושתי אנתולוגיות חזקות של שירי מחאה), ידעו סופרים מעמיקים שרק נזק הם יביאו אם יגיבו על מלחמה נוכחית כפי שהגיבו על מלחמה שהחלה 24 שנה לפני כן.

אבל דברים השתנו כאשר המלחמה התמשכה. ישראל המותקפת, והצודקת, הפכה בהדרגה לישראל המתקיפה בלי תכלית ראויה, וחייליה הורגים ונהרגים בלי שידעו למה. במסיבת העיתונאים הצביעו שלושת הסופרים על מגמות עומק ישראליות, שהלכו וגברו ככל שהמלחמה התארכה, וככל שהיא התרחקה ממטרותיה המקוריות. הם הזכירו כי תמכו בפעולה צבאית, אבל הם מתנגדים להרחבתה.

עמוס עוז אמר כי אמרו לנו שמטרת המלחמה להרחיק את החיזבאללה מן הגבול. אבל כעת ישראל קיבלה הצעה – של ראש ממשלת לבנון פואד סניורה – לנצור את האש ובתמורה יורחק החיזבאללה מן הגבול ויוכנסו כוחות לבנוניים ובינלאומיים. למה, אם כן, להמשיך ולהקיז דם? למה לא לתת הזדמנות להתחייבות שרצינו בה כאשר יצאנו למלחמה? למה, שאל עוז, דוברי הממשלה אומרים כעת שהמלחמה אמורה להשיג מטרות אחרות: לחסל את חיזבאללה, לחסל את הציר שבין לבנון לאיראן, להכפיף את לבנון כולה ל"מזרח תיכון חדש". אלה יעדים הזויים, אמר עוז, הדם שיישפך לא ישיג אותם. גם יהושע וגרוסמן הזכירו את הצעת סניורה, וגרוסמן ראה בדחייה שלה לא חישוב צבאי כלשהו, אלא ביטוי לתרבות הכוח הישראלית המגונה, ולאמונה התפלה כי "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח".

יהושע הדגיש כי הוא מאמין לממשלת אולמרט, כשם שלא האמין לממשלות ישראליות אחרות, שפניה אינן לכיבושים. אבל לבנון בשביל ישראל איננה דומה לוייטנאם או לעיראק בשביל האמריקאים. זו לא ארץ רחוקה מאיתנו. זו ארץ שכנה שתמיד רצינו שלום איתה. למה שלא לקבל את היד המושטת שלה? למה להחמיץ הזדמנות להתחיל במשא ומתן עם לבנון ולהמשיך במשא ומתן עם הפלסטינים?

גרוסמן אמר כי מנהיגים צריכים לזהות את הרגע שבו הם משיגים את מירב ההישגים הצבאיים, ולפנות אל משא ומתן מדיני. תרבות הכוח הישראלית גורמת, הוא אמר, לכך שאנחנו מפסיקים לראות את המציאות כמות שהיא, ומורכבותה של המציאות מתחלפת לנו בפשטנות. על הכרזת מלחמה הגבנו כראוי במלחמה, אבל למה, הוא שאל, אנחנו מגיבים על הצעת שלום ביהירות ובאש?

מי שהתחנך על "זכות הצעקה" של הסופר, מי שזכר לעוז ליהושע את הקול הצלול שהשמיעו אחרי 67' נגד רעיון "ארץ ישראל השלמה", מי שזכר לגרוסמן את "הזמן הצהוב" שתיאר את אסון הכיבוש בעוצמה רבה – בהחלט ציפה לקולם של הטובים וחדים שבין הסופרים. היינו זקוקים לסמכות שלהם, לראיה הצלולה שלהם, לקול הערכי שלהם. והוא נשמע בשעה הנכונה, במורכבות הנכונה, בטון הנכון.

שנתיים מאוחר יותר, ב-2008, הופיע הרומן "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן. דעתו הפוליטית של סופר היא פני השטח שלו – פני שטח יקרים שכולנו חיים או מתים עליהם, ועדיין פני שטח. החלחול של המחשבה הפוליטית אל הארג הכולל של חיינו, וכתמי הדם שנטבעים באריג, אלה מופיעים ביצירתו של סופר, בעומק סיפוריו. "אישה בורחת מבשורה" הוא ספר מכונן של ישראלים ושל ישראליות. זו המראה המלוטשת ביותר שהציב סופר מול פנינו - על הכיעור שבהם, ועל הסיוט שבהם, ועל היופי שבהם. אני לא יכול לשכוח רגע בספר שבו בורחים אורה ואברם, הוריו של עופר, מפני הבשורה שעלולה לבוא על מותו בקרב, ואברם חושב על אישה שחוט הטבור שלה יוצא מתוכה, מדמם ואינסופי. וחוט הטבור הזה, הספוג-בדם, מחבר את האישה עם עוד ועוד ישראלים שבורחים מבתיהם, עד שהוא מכסה את הארץ כולה ברשת דקיקה של דם.

הערה אישית: ביקשו ממני להנחות את מסיבת העיתונאים. אחריה הציע לי גרוסמן לשתות קפה. ירדנו אל קפה דובנוב שליד בית הקיבוץ הארצי. הוא סיפר שחודשים רבים לפני שפרצה במפתיע המלחמה, החל לכתוב רומן על אשה ישראלית שבורחת מן הבשורה שבנה נהרג בשירות צבאי. הוא אמר שעוברים עליו ימים מוזרים שבהם הוא יושב שעות מרוכז בכתיבה, אבל גם מחכה בכל רגע לטלפון מבנו שנלחם בלבנון. יומיים אחרי כן, ב-12 באוגוסט, נהרג אורי גרוסמן.