שלוותא

ועדת פרס נובל הגישה זה עתה לסופר ההונגרי-יהודי אימרה קרטס את הפרס הנכסף, בשל "כתיבתו על הניסיון השביר של היחיד להתמודד עם הברבריות והשרירותיות של ההיסטוריה". זה נימוק שבח די קבוע אצל החבר'ה משבדיה. האינדיבידואל בסבך כוחות הגורל. את ייחודיות המבט והכתיבה של האוסטרי המנוח תומס ברנהרד, ואולי גם סיבה חלקית לכך שאנשים מסוגו לא יניפו לעולם את גביע העולם לספרות, ניתן למצוא בזווית המסוימת שבה הוא מתבונן בהיסטוריה: "העובדות לעולם הן מבהילות, ואל לנו לכסות עליהן בחרדתנו החולנית מפני עובדות אלו, שאינה יודעת מנוח וניזונה ללא הרף, ובכך לסלף את כל ההיסטוריה, כלומר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולמסור מדור לדור את ההיסטוריה הזאת כהיסטוריה שאנו מסלפים תמיד, משום שהפכנו לנו להרגל לסלף את ההיסטוריה ולמסרה מדור לדור כהיסטוריה מסולפת, שעה שאנו יודעים היטב, שכל היסטוריה אינה אלא היסטוריה מסולפת וכהיסטוריה מסולפת גם נמסרה תמיד מדור לדור".

ציטטה זו הוגשה לקוראים כחלון אחורי לכתיבתו של ברנהרד, והיא נשלפה מתוך הספרון האוטוביוגרפי "הסיבה (רמז)", שראה אור בהוצאת המעורר יחדיו עם "המרתף (הימלטות)". שני אלו הם הראשונים מבין חמישה ספרים אוטוביוגרפיים שכתב ברנהרד (1931-1989) בין השנים 1975 ו-1982. כדאי לשים לב מה יש לנו פה פתאום: אי היכולת שלא לסלף את ההיסטוריה, קורא ברנהרד לדבר, ומתכוון בעצם לאי היכולת שלא לסלף את האמת. "השאיפה לאמת כמו כל שאיפה אחרת, היא הדרך המהירה ביותר לזייף ולסלף כל עובדה", כתב ב"מרתף (הימלטות)". "לכתוב על זמן, על קיום, על תקופת חיים (…) פירושו לאסוף מאות ואלפי ומיליוני זיופים וסילופים שהכותבים והמספרים מאמינים שהם אמת ואין בלתה (…) מה שמתואר מבהיר אמנם משהו משאיפתו של המספר לאמת, אבל אינו מעביר את האמת, כי האמת כלל אינה ניתנת להעברה (…) עלינו להודות שמעולם לא העברנו משהו שהיה אמת, אבל על הניסיון להעביר אמת לא וויתרנו כל חיינו". ואם כך, הנה לפנינו פרוייקט תיעוד עצמי של חיי אדם – ובשני הכותרים המדוברים הכוונה לראשיתם – חרף טענת האדם העצמו כי תיעודם אינו אפשרי. פרדוקס.

כל חייו היה ברהנרד אדם שעמדתו הקיומית היתה מסוכסכת עם המציאות סכסוך עמוק. אפשר לקרוא את כל האוטוביוגרפיה בכדי להבין זאת, אך למען האמת ניתן להסתפק בחלקה, בתנאי שמתחייבים גם להתבוננות ארוכה בתצלום התקריב שמופיע על גב הספרונים; בדיוק כפי שאומרת הקלישאה - קלוז-אפ אחד שווה משהו כמו מאה אלף מילים. מתוך ליבו של הסכסוך הזה, ברנהרד כתב ספרות שברובד ההגותי שלה רצתה להסביר עד כמה קשים למחייה, ואולי בלתי אפשריים למחייה, הם החיים, וברובד העלילתי שלה יצאה רבות ובגלוי נגד הלאומנות האוסטרית במאה ה-20. "המחיקה", "הבטון", וכן מחזהו "הלדנפלאץ", שונה מהם "אחיינו של ויטגנשטיין" (כולם תורגמו בשנים האחרונות לעברית), מתפקדים כסובלימציה אמנותית – יחסית כמובן - לדחפים הקרקעיים האנטי-ממסדיים העזים שרחשו בנפשו של ברנהרד. הדמויות הראשיות שבהם מהוות שיקופים מעודנים יותר לדמות הבשר והדם, שבעת כתיבתה את עצמה נעשית שלוחת רסן, תוקפנית, ועם זאת בכל הקשור ללשון - מוזיקלית במיוחד.

"רצוננו לשקר או רצוננו לומר ולכתוב אמת הוא העיקר (…) הדבר היחיד שחשוב בסופו של דבר הוא שיעור האמת בשקר (… ) כבר מזמן אסרה עלי תבונתי להגיד ולכתוב את האמת (…) אך הכתיבה היא צורך קיומי עבורי, וזאת הסיבה שאני כותב…". כך, במילים אלה ממש, בין השכלי לרגשי, נפתר הפרדוקס הברנהרדי. כתיבתו היא צורך פנימי אדיר. דרך הכתיבה הוא בוחן את השאלה מדוע הוא כותב, מדוע הוא נושם, ומנסה לברר מהי ה"סיבה" לכל העולם הזה שסביבו. האמת של ברנהרד ב"הסיבה" ו"במרתף" היא כל האמת שיכול אדם להכניס לתוך השקר בזמן שהוא מגולל את סיפור נעוריו הכאובים, הבלתי נסבלים עד כדי תהייה ממשית ותכופה על התאבדות, של יחיד רגשן בשנות הארבעים בעיר זלצבורג. כשברקע שלטון הנאציזם וחברה אוסטרית בורגנית שבעה ואטומה, מועברות תחושות של חוסר שייכות, בדידות ומיאוס בחברה האנושית, כפי שיכול לחוות אדם רק בתקופת נעוריו.

התחביר המפורסם של ברנהרד אינו מביא לכלל רפיון. ברנהרד קולע את משפטיו לצמות ארוכות שממחישות משהו מתחושת המחנק הגוברת. אתנחתאות קומיות, קתרזיס, כל הזבל ההוליוודי הזה, ברנהרד הוא לא הכתובת לאלה. גם מהוגנות, ב?ס?ד?ר?יות פוליטית, אובייקטיביות, התפשרות – כל מי שמבקש קצת מהגוד-טיים הזה לנשמה, קצת אתגר קרת להמונים, עדיף לו שלא ייצא למסע הזה. מסע שלרגע אחד בו מושגת גאולה אבל גם היא מהר מאוד מתאיידת בכבשן חייו של ברנהרד.

אך האם כל הט?ר?ר?ם הזה נכתב בגלל שברנהרד אומר לנו שהחיים זה לא פיקניק? מן הסתם, יש כאלו שיגידו שכן, אבל בואו נקשיב למה שהכותב חושב בסוף "המרתף": "מה שמאפיין אותי היום זו אדישות, והמודעות לאדישות כלפי כל מה שהיה, מה שהווה, ומה שיהיה. אין היום ערכים גדולים, יותר גדולים, הכי גדולים, כל זה נגמר (…) הכל לא משנה. זה טבע הדברים שהכל לא משנה". הכל לא משנה אמר פעם גם קורט קוביין. אבל הוא התאבד. ברנהרד, על אף שהתכתב עם הנושא פעמים רבות בחייו, בחר שלא. ההתבאסות הכרונית שלו מהחיים מעידה רק על ההפך, על השאיפה לחיות. כך שבניגוד למה שניתן לצפות, ובניגוד לרוח דור האיקס המיתולוגי, האדישות הברנהרדית היא אדישות שדווקא מחייבת את החיים ואת הניסיון לחיות אותם באופן הכי מוסרי. זו אמירת הן ניטשיאנית שמותאמת לרוח החולה של המאה -20, כך שטוב שמישהו מושיט לנו פה בישראל, שמשחקת אותה מאורעות תרפ"ט, את הספרות של ברנהרד בפתח במאה ה-21.