בריחת סידן

אולי זה גיל, אולי זה סתם הלך רוח, בימים אלה אין לי הרבה סבלנות לאקפסרימנטים. לכן “Do you know squarepusher", האלבום החדש של האיש שמתכנה סקוורפושר, לא עורר אצלי הרבה סקרנות מעבר לאיך תישמע גירסת הכיסוי שלו ל”Love will tear us apart", שעליה דווח מספיק זמן מראש.

בסופו של דבר נחת המוצר האחרון מאולפנו של טום ג'נקינסון במכשיר שלי והבהיר שעסקי הפירוק והשבירה הסקוורפושריים נמשכים כרגיל. שום צליל לא נשאר שלם אחרי טיפול של ג'נקינסון, והפרוגרמינג כמובן פסיכי. שום דבר מעבר לזה, לא משהו שיקנה לאיש מעריצים אחורה (עדיף לחזור אחורה, לעבודות טרום שנות האלפיים), לא משהו שיפתה אוהדים סלקטיביים שלו לבחור בו ולא במשהו הרמוני יותר, ובכל זאת סוג של שיעור טכני למיני מוזיקאים ועוד דיסק לאוסף של המעריצים האדוקים.

אורך הדיסק הוא קצת יותר מ-32 דקות, ו-10:48 מתוכן מוקדשות לקטע אחד, שכולו אומר נסיוניות וקונספט. בשמיעה הראשונה החלטתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה ולחצתי סקיפ, בשמיעה השנייה שרדתי את כל הקטע ולא האמנתי שזה קורה לי, בשמיעה השלישית הדחקתי את זה. למי יש כוח? לפחות ה"הומאז'" לג'וי דיוויז'ן, שבא אחרי וסוגר את האלבום, התגלה כמינורי מהצפוי.

אולי זה אותו גיל, או הלך רוח, שמאפשר לי להפתיע את עצמי ולגלות חיבה למשהו עם מרכיבים ג'אזיים דומיננטיים כמו “Trousers jazz", האלבום החדש של מיסטר סקראף. כמו שבישר "שרימפ", הסינגל מהאלבום, מדובר באלגנציה אוורירית שיכולה להשתלב בכל ספריית דיסקים, שלא לדבר על בתי קפה וברים. אנדרו קארתי, המיסטר, מציע גרוב לבן-לבן עם קולות אנושיים נעימים ותוספות כליות הולמות לעבודת המכונות על צליליה השונים.

הפתיחה מוצלחת: נוצרת אווירה מסבירת פנים של פאנקי-ג'ז עם חיבה לווקאלז שנשמרת לאורך חמישה קטעים. אז מגיעים כמה קטעים משמימים למדי, הסכנה שאורבת בכל סביבה של גרוב לבן ולגמרי לא מעושן, או במילים אחרות: טרקים פוטנציאליים במסיבות מתיימרות וממש-ממש גרועות. לקראת הסוף מבליחה הברקת היפ הופ (קטע 11), אחריה עוד קטע פרווה, ואז סיום מקושקש, רב מלל ומשועשע. עטיפת הדיסק כוללת איורים וקומיקס מתוקים פרי ידו של קארתי, שגם מעצב את עטיפותיו השוות. הנה לכם דיסק שברגעיו הטובים יסייע לכם לרצות חברים סולידיים במיוחד בלי להקריב יותר מדי.

* Squarepusher - "Do You Know Squarepusher?", mci
* Mr. Scruff - "Trousers jazz", mci