שמעתם על התסריטאי-במאי המהולל, אחד הסמלים הבולטים של האינדי האמריקאי בשנות התשעים, שביקר השבוע בפסטיבל הקולנוע ירושלים? לא, אין הכוונה לקוונטין טרנטינו, אלא לוויט סטילמן, שבא לארץ כדי לקדם את הפצתו סרטו החדש "אהבה וידידות", המבוסס על "ליידי סוזן", רומן המכתבים של ג'יין אוסטן, המתאר כיצד אלמנה מנסה למצוא שידוך לה ולבתה ובכך גורמת למהומה חברתית.
קומדיה תקופתית זו, בה מככבות קלואי סוויני וקייט בקינסייל, עלתה כאן אמש (חמישי) לאקרנים כשהיא נישאת על גל של שירי הלל. "יש ברוטן טומטוז רק ביקורת אחת שמסומנת כשלילית", מספר סטילמן בריאיון לוואלה! תרבות, "וכשנכנסתי בחיל וברעדה לקרוא אותה כדי להבין מה הפריע למבקר, גיליתי שאפילו היא לא באמת שלילית! אני לא יודע למה הגדירו אותה כך".
הצלחה זו מוכיחה כי בעולם האמנות, אף פעם לא מאוחר כדי להתקמבק. סטילמן הרי פרץ בשנות התשעים הודות לפנינים בסדר הגודל של "מטרופוליטן" ו"ימים אחרונים של דיסקו", אבל אז נעלם במשך כעשור וחצי, וגם כשחזר לפני כארבע שנים עם "עלמות במצוקה", הסרט התקבל באופן פושר למדי, ואף לא הופץ מסחרית בארץ. "אהבה וידידות", לעומת זאת, כבר מבסס את מעמדו של היוצר כמעין עוף חול קולנועי.
היפה הוא, שסטילמן עשה זאת בלי לשנות את חברבורותיו או לבגוד בערכיו: "אהבה וידידות" אינו שונה כמעט במאום מסרטיו הקודמים, שהיו גם כן קומדיות מנהגים שנונות בהשראת ג'יין אוסטן. ההבדל היחיד הוא, שבזמנו העביר היוצר את העלילות לזירות התרחשות מודרניות, והפעם הוא נשאר באנגליה של שלהי המאה ה-18.
אני תוהה למה סטילמן עשה את הבחירה הזו והאם שקל לרגע ליצור מעין גרסה בת זמננו של ג'יין אוסטן, כמו למשל שעשו ב"קלולס", המבוסס כזכור על "אמה". הבמאי, איש מסביר פנים בן 64, מחייך אך עונה בנחרצות "המחשבה לא עלתה בראשי לרגע, אני לא אוהב עיבודים סטייל 'קלולס'. זה סרט נעורים נחמד, אבל זו תהיה טעות להגיד כי מדובר באחת האדפטציות הטובות אי פעם לג'יין אוסטן"
"למה להעתיק את העלילה לימינו? אני אוהב את התקופה המתוארת ב'ליידי סוזן'. מבחינת רצף כרונולוגי, זה הספר של אוסטן שמתרחש בזמן המוקדם ביותר, עוד לפי תקופת העוצרות באנגליה, וזה עידן נפלא שתמיד אהבתי ותמיד התעניינתי בו. אפשר לקחת ממנו כל כך הרבה דברים, אז למה לוותר עליו?"
סטילמן ממשיך לדבר על חיבתו לאוסטן, ומספר כי תמיד רצה להביא אל הבד את אחד מספריה. "כל מיני פרויקטים היו באוויר", הוא אומר, "בזמנו פנו אליי כדי שאעבד את 'על תבונה ורגישות', אבל כשקראתי שוב את הספר, כבר ראיתי בעיני רוחי בדיוק איך הסרט ייראה, ורציתי שיהיה לי קצת יותר מרחב פעולה לשינויים. העדפתי משהו שאי אפשר פשוט לקחת אותו כפי שהוא ולהעבירו אל המסך, אלא משהו שדורש אתגר, וב'ליידי סוזן' האתגר כפול: גם בגלל שמדובר ברומן מכתבים, אז היה צריך להעביר אותו לפורמט של דיאלוגים, וגם בגלל שהדמויות בו אינן מעוררות הזדהות".
האם בתור אמריקאי, היה אתגר מבחינתך גם לתפוס את הרוח הבריטית, כפי שאתה מיטיב לעשות?
"באמת שלא. אנחנו, האמריקאים, קרובים לבריטניה של התקופה בדיוק כמו הבריטים של ימינו, ובחלקים מסוימים של ארצות הברית, למשל בקהילות מבודדות בהרים, מדברים אנגלית עתיקה יותר מאשר רוב הבריטים כיום. צריך לזכור גם שג'יין אוסטן נולדה כשאמריקאים ואנגלים עוד היו אותו עם, וההפרדה ביניהם התרחשה מאוחר יותר. מעולם לא הרגשתי שהספרים שלה בריטיים ואני אמריקאי, אלא שאני לחלוטין חלק מהתרבות שלה, מהמורשת שלה, מהשפה שלה".
אם כבר שפה, נכון יהיה להגיד שבכל סרטיך, וגם בזה כמובן, אתה מקפיד על שפה קלאסית, רהוטה ונקייה.
"כן, זו אבחנה נכונה ביותר. אין טעם לנסות שהשפה שלך תהיה אופנתית, כי האופנה מתיישנת כל כך מהר. אני מנסה לנכש כל עשב טרנדי מהשפה, ומסלק כל מיני מושגים שחוקים שאנשים משתמשים בהם. לא רק בסרט עצמו, אגב, גם בצילומים ממש דיכאנו אנשי צוות שהשתמשו בכל מיני מילות סלנג וולגריות שלא עומד מאחוריהן שום דבר אמיתי".
ההצלחה של "אהבה וידידות" עוררה בך רצון לעבד עוד ספר של אוסטן, או אולי ספר תקופתי של יוצרים אחרים?
"האמת שכן, היה לי איזשהו פרויקט שטיפלתי בו בעצלתיים, אבל עכשיו אני חושב להוציא אותו לפועל מהר ממה שתיכננתי...מממ, אני בעצם מעדיף לא לדבר על זה יותר מדי, כי יש איזה חוק מיסטי שאם אתה לוחש משהו על רעיונות שלך, מישהו גונב לך אותם. בזמנו, יחד עם 'ימים אחרונים של דיסקו' יצא גם 'מועדון 54' של מרק כריסטופר, שעסק באותו נושא בדיוק. פול שרדר אמר שהוא נתן לו את הרעיון בזמן שלימד אותו באוניברסיטה, אבל בדקתי וההרצאות המדוברות התקיימו רק אחרי שכבר הכריזו על תחילת העבודה על הפרויקט. בקיצור, סייג לחוכמה שתיקה".
סטילמן ממשיך לפטפט בסבלנות וברוחב לב. הוא מצהיר שכיף לו בירושלים, כי מזג האוויר מזכיר לו את מדריד, מספר על הבלאדי מרי האהוב עליו, בקפה דה פלור הפריזאי, ומשוחח על עוד שלל עניני דיומא. לכן אני מרשה לעצמי לשים בצד את "אהבה וידידות" ולדבר על פרויקטים קודמים שלו הסרט "עלמות במצוקה" ו"הקוסמופוליטנים", פיילוט טלווזיוני שעשה לפני שנתיים בשירות אמזון, לדרמה קומית על גולים אמריקאים בפריז.
למה אתה חושב ש"עלמות במצוקה" זכה לפחות אהדה? אולי בגלל שגרטה גרוויג כיכבה בו?
"יש אנטי לגרוויג, אבל הוא לא היה קיים בזמנו, אלא התפתח רק מאוחר יותר, ואני יכול להבין אותו: בהרבה מן הפרויקטים שלה יש מנייריזם. התפתחה לה פרסונה כזו, שמושכת טרולים והייטרים".
"הקוסמופוליטנים": הטריילר
ולגבי סדרת הטלוויזיה שלך איך היה המעבר למסך הקטן? והאם נראה עוד פרקים מעבר לפיילוט?
"לגבי השאלה הראשונה, אני רוצה להפריך מיתוס: אומרים שבטלוויזיה יש לך הרבה יותר עצמאות מאשר בקולנוע, אבל ההפך נכון. אולי בגלל שפעלתי באינדי, תמיד היה לי חופש פעולה מלא בסרטים שלי. עם אמזון, לעומת זאת, מצאתי עצמי מנסה לשכנע כל מיני ילדים בעמדות ניהוליות שיזרמו עם הבחירות האמנותית שלי, והם התערבו לי בכל דבר. הייתי רגיל למפיקים שקונים לי ארוחת ערב והולכים, ופה לא הניחו לי לרגע, אם כי לכל הפחות אני חייב להודות שהיו להם עצות טובות.
"לגבי העתיד: כן, אני עובד על עוד פרקים, אבל הם לא יתרחשו רק בפריז. זו בעיה למקם עלילה בעיר אחת בלבד, כי אז אתה מקים נגדך את תושביה, שלא אוהבים שבא איזה אמריקאי ומתיימר לתאר את החיים אצלם. חטפתי הרבה אש מהתקשורת הצרפתית. אולי כי הם לא מבינים אנגלית, אני לא מבין מה הבעיה שלהם".
לסיכום, כתבתי פעם שאם עולם הקולנוע היה בית קפה, אתה היית תה של ארבע. נוח לך עם האמירה הזו?
"אני לא בטוח. אני מעדיף להיות הקפה של עשר בבוקר. אני פשוט ממש אוהב קפה. אני שותה יותר מדי. לו יכולתי לשוב בזמן, הייתי חוזר אחורה ולא מתחיל עם זה, כדי שלא אתמכר. אגב, הקפה בירושלים ממש טוב".