ורנר הרצוג הוא הקולנוען האחרון שהייתם רוצים להרגיז. הבמאי הגרמני ידוע גם כיוצר מהולל ומשפיע, החתום על יצירות מופת בסדר הגודל של "אגירה זעם האלים", וגם כאיש הכי מפחיד בעולם הקולנוע, עם מבט מצמית, חיתוך דיבור מקפיא דם ובעיקר שלל עובדות טריוויה מופרעות מעברו, שלמרבה הפלא, אף אחת מהן אינה אגדה אורבנית.
הקישו בגוגל "עשרת הדברים הכי מוזרים שוורנר הרצוג עשה", ומיד תיתקלו ברשימת מעשים שכבר נכנסו לפנתיאון האנקדוטות הקולנועיות: ירו עליו ולא פעם, והוא כמעט רצח את שותפו המקצועי, השחקן קלאוס קינסקי, וכמעט נרצח בידיו בעצמו; הוא היפנט תרנגולות ושיחרר לצורך צילומים 11 אלף עכברושים; הוא גרר ספינת קיטור של 320 טון במעלה הר, צילם על הר געש שעמד להתפרץ, הלך ברגלו מביתו במינכן ועד פריז וגם אכל נעל, וזה עוד בלי שהתחלנו לדבר על החוויות שקשורות בו ובקטטוסים.
בקיצור, הרצוג הוא לא בדיוק אדם שהיינו ששים לפגוש בסמטה חשוכה, וגם לפגוש אותו בחדר מלון מואר זה לא בהכרח סימפטי. בטח לא כשהדבר קורה יום לאחר הבכורה העולמית במסגרת פסטיבל ברלין של אחד מסרטיו המושמצים אי פעם, "מלכת המדבר". המבקרים ברחבי העולם קטלו אותו, ומיד הסתתרו מאחורי שריון וברחו לצד השני של הגלובוס, כדי לחמוק מהיתקלות עם הבמאי. כמה עיתונאים אמיצים ובהם אני יצאנו להישיר מולו מבט, וגילינו אותו במצב רוח נסער במיוחד, נחוש להגן על פרי יבולו החדש.
בסוף השבוע שעבר עלה הסרט לאקרנים גם בארץ, וכך גם הקהל הישראלי יכול להתרשם על מה המהומה. ובכן, "מלכת המדבר" הוא אפוס ביוגרפי, בו מגלמת ניקול קידמן את גרטורד בל, גיאוגרפית ודיפלומטית שהמסעות שלה במזרח התיכון של תחילת המאה הקודמת הותירו חותם והיתה להם השפעה ניכרת על עיצוב המציאות הגיאו-פוליטית באזור. באופן טבעי, מפתה להצמיד לסיפור הזה את התמצות השטחי "הגרסה הנשית ל'לורנס איש ערב'", והבמאי ממהר להתקומם: "האם חשתי את הצל של 'לורנס איש ערב' במהלך הצילומים? בחייכם, על איזה צל אתם מדברים. כשאני עושה סרט, אני מטיל צל על הכל".
לפרקים הסרט כה נלעג, עד שנראה כי מדובר בקריצה אירונית המשתעשעת עם כל קלישאות ז'אנר האפוס ההיסטורי. למרות נוכחותו מטילת המורא של הרצוג, אין ברירה אלא לשאול אותו על כך. "קלישאות?!? במחילה, אין פה שום קלישאות. אירוניה? איזו אירוניה", הוא מזדעק. "אותי לא מעניין לשחק עם קלישאות. אני רציתי לעשות סרט קורקטי, עם שחקנית נהדרת, על אשה חשובה שהזיכרון הקולקטיבי שכח אותה לטובת לורנס איש ערב, שדחק אותה הצידה לטובת פולחן האישיות של עצמו. זו דמות שאפשר ללמוד ממנה הרבה על המצב בימינו, הרבה יותר מאשר מלורנס".
מה בעיניך הרלוונטיות של הסרט לכל מה שמתרחש ביום במזרח התיכון?
"אתמול, בהקרנת הבכורה, איש אחד קם והתחיל לצעוק 'ורנר, תלך לעזאזל, אתה בעד האיסלם, אתה בעד האיסלם'. האיש הזה הוא בטח איסלמופוב, מן הימין הקיצוני, והוא היה צועק נגדי בכל מקרה, רק בגלל עצם התעוזה שלי לעסוק במזרח התיכון. אז כן, אני פרו-מוסלמי ולא מתבייש בזה. בכל מקרה, בוא נעזוב את זה, אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה".
אז אנחנו חוזרים לדבר על הרצוג עצמו, בן 73 כיום. ב"מלכת המדבר" מופיעים גם ג'יימס פרנקו ודמיאן לואיס, אבל ניקול קידמן והדמות בגילומה הם הכוכבים הבלעדיים שלו, וזה ציון דרך היסטורי מבחינת הקולנוען: לאחר עשרות סרטים בהם הציב גבר במרכז, לרוב כדי לעסוק בשאלות סביב סוגיית הגבריות, לראשונה הוא מתאר את קורותיה של אשה.
"אין לי מושג למה זה קרה דווקא עכשיו ולמה זה לא קרה עד עכשיו", אומר הרצוג. "אני לא האדם לשאול, כי שום דבר אצלי מעולם לא מתוכנן. אף פעם לא תיכננתי דברים צעד אחר צעד או בכיוון כלשהו. הרעיונות שלי באים אלי כמו פורצים. מכיר את זה שאתה מתעורר בשלוש בבוקר כי יש רעש מהמטבח, אז אתה הולך אליו ורואה חמישה פורצים ואחד מהם מסתער עליך ואתה צריך לטפל בו? לא תשאל אם הוא גבר או אשה, מקסיקאי או גרמני, פשוט תטפל בו, וככה זה איתי ועם רעיונות".
אתה מתכוון לפורצים באופן אמיתי או מטאפורי? אצלך אי אפשר לדעת.
"חצי-חצי. אני באמת מתעורר בלילה וקורים לי דברים. לכן אני חיש-קל מדמיין באופן צלול איך הסרט שלי ייראה, ממש כאילו שאני יושב באולם וצופה בו. אני כותב תסריטים במהירות ובדחיפות גדולה. את 'אגירה' כתבתי ביומיים וחצי, בנסיעת אוטובוס, עם שיכורים שזימרו שירים גסים והקיאו על מכונת הכתיבה שלי".
איך קידמן נכנסה לתפקיד?
"בזכותי, רק בזכותי".
בעצם אולי היא לא הכוכבת היחידה של הסרט. גם המדבר הוא כזה.
"חציתי את הסהרה פעמיים בחיי. בפעם הראשונה, זה היה עם שלושה גברים נוספים, ושתקנו כל הדרך. השתיקה זה הכל שם. אין סמול-טוק, רק את המהות האנושית ואת התחושה של המרחב. את התחושה של השתיקה, את התחושה של הבדידות. הלילות במדבר ארוכים, ואתה מתעורר בחולות באמצע הלילה ומסתכל לשמים, ואתה מרגיש שאתה יכול לתפוס את הכוכבים אם רק תושיט יד ותיגע. זה מה שניסיתי להעביר".
הכי פסיכי שהיה: הרצוג וקלאוס קינסקי רבים בזמן הצילומים
חוץ מלהעביר דברים בעצמך, אתה לפעמים גם משחק בסרטים של אחרים, בדרך כלל כארכי-נבל, למשל ב"ג'ק ריצ'ר".
"אני אוהב כל מה שקשור בקולנוע לביים, לערוך, לשחק. אני בעיקר טוב בגילומן של דמויות לא מתפקדות, עוינות, מושחתות, מפחידות ומסוכנות! משלמים לי טוב על זה ואני אוהב לעשות את זה. אני מקבל עשר הצעות בשבוע אבל פוסל רובן, כי רוב התסריטים מטופשים. אם יהיה משהו טוב, תמיד אגיד כן, ולא משנה אם בא מהוליווד או מהמחתרת".
אתה בודק עם הבמאים שמלהקים אותך אם יש להם קאטר? במדריך שלך ליוצרים צעירים, כתבת שכל אחד צריך איתו אחד כזה.
"בוודאי, השתמשתי בקאטרים רבות בחיי המקצועיים. פתחתי איתם כספות וזייפתי מסמכים ואישורי צילומים. את 'פיצקרלדו', למשל, צילמנו באמזונס והכל היה חסום בפנינו, כך שהרשויות איפשרו לי להמשיך את ההפקה רק בזכות כל האישורים המפוברקים שהיו לי. הסתובבתי שם עם שלל מסמכים שהאל פרזידנטה חתום עליהן, וכמובן שכל החותמות היו מזויפות. זה מה שצריך לעשות כשאתה קולנוען".
אומרים שהקולנוע מת, שכבר אין מה לחדש. אתה מאמין שעוד אפשרי לגלות בו דברים חדשים?
"זה מה שאני עושה, אני עושה את זה כל יום".