קליגולה 2

1.

חומר רב למחשבה סיפקה לי התבטאותו של חבר הקונגרס מהמפלגה הדמוקרטית – טים מקדרמוט – כפי שהופיעה ברשימה "לא בשמנו" שראתה אור אתמול (22/10/02) במדור התרבות של וואלה!. מקדרמוט צוטט אומר כי "הנשיא בוש מאיים בכוח צבאי על עיראק כחלק מהמזימה שלו להמליך את עצמו לקיסר של אמריקה ולכונן אימפריה אמריקאית". הכתבה שעסקה בנושא התעוררות תנועות השלום בארה"ב סיפקה את הפלטפורמה הראויה להשמעת טיעון מעין זה, אולם ברצוני ליטול לעצמי חירות אקדמאית ולנצל זירה מכובדת זו כדי לבדוק את הטיעון, להרחיבו במקרה הצורך, ואולי לבטלו כלל.

2.

אימפריאליזם, נהי לכל, היא התנהלות פוליטית, צבאית או כלכלית שתכליתה יצירת אימפריה. אימפריה, תובעת הטרמינולוגיה, צריך שתהיה גדולה משלוש מדינות ולמותר לשכלל כי כל המרבה הרי זה משובח, כלומר אימפריאליסטי.

כוונות התפשטות אימפריאליסטיות אינן, עם זאת, נחלתן של מדינות בלבד. ניתן לאפיין ולהחיל מבני התנהגות אימפריאליסטים, כמו גם שיטות פעולה ויסוד נפשי, כמו גם קרקע אידיאולוגית להנחת תשתית לפעולה, גם על גופים כלכליים, חברתיים ונגזרות מיני נגזרות ומשיקים מיני משיקים הנעים בתוך חלל של חברה ו/או משק.

חשובי ועיקרי הטוענים כנגד תהליכי הגלובליזציה גורסים כי הקונצרנים הכלכליים המגודלים מחקים את שיטות ההתנהלות של אימפריות דורסניות. הנבירה בדרכי הפעולה של רשתות המזון המהיר והמשקאות הקלים (מקדונלדס וקוקה קולה כמסמני העל של התופעה) הפכה כבר לזרא – גם אם חלחלה לתודעת חלק מהצרכנים – בעיניי רבים. תכליתן פשוטה ושקופה: לנטוע עוד ועוד סניפים ודוכני ממכר, בכמה שיותר מדינות, על מנת ליצור מפת התפשטות והשתלטות רחבה ככל האפשר. הדבר אינו צריך להטריד כלל ועיקר, להוציא מקרים בהם סניף של מקדונלד'ס או חנות נעליים של נייקי מבטל את קיומו של משקה מקומי או יצרן נעליים מקומי, ואזי פוגע לא רק במאפייניה הלאומיים והתרבותיים של כל סביבה בה נפתח סניף מעין זה, אלא גם בפרנסתם ובגאוותם של התושבים. הרווחה המוצעת כאלטרנטיבה אינה אמיתית ובוודאי שאינה יכולה לשמש תחליף לדגם הזרימה הנכון והטבעי של כל חברה וחברה שלא הושחתה על ידי החדירה החיצונית. ההיסטוריה הקצרה של האימפריאליזם הכלכלי מלמדת, למרבה הצער, כי תיאוריה זו נכונה. אפילו על המשק הישראלי קל לאוששה.

כך גם לגבי אימפריאליזם תרבותי, שסוכניו העיקריים הם הוליווד, הטלוויזיה האמריקאית ותעשיית המוזיקה שלה, אשר יצרו זיהוי תרבותי כלל מערבי עם זה האמריקאי, הנחות והרדוד דווקא מבין הנציגים הפוטנציאלים של תרבות המערב. אולם יש להניח לתרבות המערב לעת עתה, מכיוון שעניין המאמר בתופעת האימפריאליזם המדיני כשלעצמו ולא במתגיו התרבותיים, גם אם אלה מעניינים בצורה ברורה יותר מהאחרים, בשל מורכבותם. בחזרה לבוש, בחזרה לאמריקה.

3.

עובדת כוחה העודף של ארה"ב על זה של שאר המדינות בעולם ידועה לכל. מעת קריסת ברה"מ נותרה ארה"ב המדינה החזקה ביותר ובהתאמה עם התפוררותה של הרפובליקה הסובייטית גדל כוחה על ידי ליקוט שברים מאותה אימפריה מזרחית והטלאתם לתוך השמיכה הקצרה, דרך קבע, בה מנסה ארה"ב לכסות את העולם כך שיתאים לטמפרטורה המתאימה לה. האינטרסים האמריקאיים גלויים לכל. השקיפות הדמוקרטית האמריקאית מאפשרת לכל מי שעיניו בראשו להבין את מהלכיה של המעצמה העצומה ולשער ללא קושי לאן חותרים קברניטיה. אמריקה בוחרת את ידידיה (כלומר, הללו המשלימים בהכנעה עם שאיפות ההתפשטות וההשפעה שלה בכל יבשת ואזור) ודואגת לשמר אותם ככאלה, כל עוד הם משרתים את מטרותיה. הדוגמה של ישראל כבעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב מובהקת וברורה גם לאחרון האמריקנופילים הישראלים – אמריקה אינה רואה בישראל בת ברית תרבותית או היסטורית, כי אם סוכנת נאמנה של האינטרס האמריקאי במזרח התיכון. ככזאת, ישראל, האדירה בעוצמתה הצבאית, על רקע החולשה הניכרת של יריבותיה במרחב, משמשת סניף אמריקאי בלב המזרח התיכון ומוותרת מרצון על כל מאפיין זהות או ייחוס בלעדי לה. התמורה היא בדולרים רבים ובטובות הנאה קיקיוניות דוגמת פתיחת סניפי סטארבקס והפצת סרטים וסדרות ממיטב התרבות האמריקאית בישראל, המוותרת מרצון על זהותה התרבותית לטובת היטמעות בתוך האתוס של האחות הגדולה המרוחקת אלפי מילין ומאות אלפי שנות אור מאזור זה ומאנשיו.

מרחק זה – המחייב בורות – כמו גם אופיים של המשטרים באזור, הופך את מלכודת הדבש האמריקאית לקשה הרבה יותר לפרישה. נהפוך הוא – קריאת התגר המשמעותית ביותר על דרכה של אמריקה – להוציא תנועות אנטי גלובליסטיות שמקורן במערב אירופה הרפה והשאננה – כמו גם הפגיעה הבולטת ביותר בעוצמתה ובסמליה יצאה מכיוון אזור זה. אין בדברים הללו ללמד סניגוריה או לשיר הלל לפועלו של בן-לאדן, אולם להעמידם באור הברור ולהבהיר מדוע זה הפך בן-לאדן וכל מה שנודף ריח המזכיר אותו ואת דרך התנהלותו ותפישת עולמו לאויבה המושבע האופנתי של ארה"ב.

ארה"ב בוחרת את אויביה לשיטתה ולהעדפותיה. היא אינה מאור מוסרי גדול – יש לקוות כי אפילו באמריקה איש אינו מאמין בכך באמת – ומעטפת הפעילות הבינלאומית/מדינית/צבאית/כלכלית שלה מונעת על ידי אינטרסים פנים אמריקאיים מובהקים. אם עקרון הבדלנות של מונרו, הנשיא האמריקאי מראשית המאה, היה למעשה הצהרה אותנטית על רצונה של אמריקה ליצור עולם מקביל, פרטי, אנוכי וזר לעולם, המתאפשר באמצעות החיץ הגיאוגרפי של שני האוקיאנוסים המקיפים אותה, הרי שנשיאותם של אייזנהאואר, טרומן, קנדי, רייגן, בוש האב ובוש הבן הפכה את ארה"ב לאגואיסטית פוליטית חסרת עכבות, המוחלת בלא רחם על כבודן של מדינות, צורכיהן המיידיים והעקיפים כל עוד אלא אינם עולים בקנה אחד עם אלה של אמריקה. סדאם חוסיין, מבחינה זו, אינו יותר מאשר אויב מחמד של ארה"ב, נמסיס תורן שאינו מוכן ליישר קו עם תוכניות ההתפשטות האמריקאיות והרחבה של רצונותיה הגורפים והמיידיים. אין לראות את ההתנהגויות האמריקאיות כמזימות. ארה"ב אינה זוממת. היא נוטלת לעצמה חירות. כוחנית.