(בסרטון: התפוחים מארחים את איי-ווה - "Wa-isme'i")
שלום חנוך ושרית חדד - "איך זה את"
בתחרות הלא רשמית שככל הנראה מתקיימת בין שלמה ארצי לשלום חנוך, ידו של האחרון בהחלט נמצאת על העליונה: חנוך יוצא מפה הרבה יותר מזרחי מכפי שארצי יצא בדואטים האחרונים שלו עם דיקלה ועם ישי ריבו.
חנוך, להבדיל מארצי, באמת לא ממש דומה פה לעצמו (אלא דווקא לשלומי סרנגה). הוא, להבדיל מארצי, באמת הלך עם הקטע עד הסוף (דואט עם שרית חדד, מלכת הפופ הים תיכוני לדורותיו) באומץ לב מעורר השתאות, ולא הסתפק בשיתוף פעולה עם דמות מהצד השני שנחשבת איכותית ולכן גם מותרת לצריכה באזור הצד שלו. חנוך באמת קופץ פה על רימון חי. והתוצאות בהתאם.
בתחרות הכן-רשמית שבטוח מתקיימת בין שלמה ארצי לשלום חנוך, האחרון מובס בבושת פנים: חנוך יוצא מפה הרבה יותר פתטי מארצי. למעשה, הוא יוצא פה גם יותר פתטי מכפי שהוא עצמו יצא לפני שנתיים וקצת בסינגל המטורלל "זאתי ההורה".
כאן, הוא לא רק הזוי, אלא גם - לא נעים לומר - בזוי: השיר הזה -שנכלל בגרסתו המקורית באלבום המשותף שלו עם אריק איינשטיין מ-1999, "מוסקט" - מנחית את אחד היוצרים המוכשרים והמוערכים ביותר שנולדו פה הישר אל הפח הגדול שאליו נזרקים רוב הסינגלים הים תיכוניים שמסוקרים במדור זה.
הפח, במקרה הזה, עלוב בכל אספקט אפשרי: העיבוד (לואי להב) נשמע כמו משהו שמושיק עפיה יצר לבד בבית עם סכו"ם, החיבור בין חנוך לחדד מרגיש טבעי כמו מיץ פז, המלים (חנוך) נשמעות כמו הומאז' צולע לליאור נרקיס ("כל בוקר את קמה, עושה לי קפה / אני עצבני, את עונה לי יפה") והטענה הרווחת בקרב המגיבים למדור זה - "נו באמת, כאילו שהשירים של האשכנזים יותר טובים" - מעולם לא נשמעה מדויקת יותר.
בקיצור, כל הכבוד לשלום חנוך על התעוזה. זהו. נסתפק בזאת.
(חצי כוכב)
התפוחים מארחים את איי-ווה - "Wa-isme'i"
הגרוב ש"התפוחים" מלבישים פה על הניגון התימני של A-WA מעורר ערגה קלה - ערגונת - לימים שבהם "גרוב" הייתה מילה מגניבה וגרובית. מדוע, תשאלו, רק ערגונת ולא געגוע עז שמלווה בזרמי נוסטלגיה חמימים בכל הגוף? כי זה לא היה ממש מזמן. או אם לדייק בניסוח, זה לא היה מספיק מזמן.
הגרוב המדובר בער באמצע-סוף העשור שעבר (מרסדס בנד, פאנקנשטיין, בום פם, בלקן ביט בוקס והבדיחה הפוסט מודרנית עוזי נבון היו שם - וכן, גם התפוחים), מיצה את עצמו, אולי אפילו קצת מעבר לכך - ונקבר. העם שבע ממנו, מאס בו והמשיך הלאה, אל האינדי המזרחי, עם השילובים המעניינים והמדויקים יותר בין מזרח למערב ועם ה"גרוב" הקרוב יותר ללבם ולנשמת אפם של בני הארץ.
הפאנק של התפוחים - תשעה חבר'ה נמרצים למדי ולא עד כדי כך צעירים - לא מסוגל, וכנראה שגם לא נועד, להישמע דרך רמקול בלוטות' בחוף מציצים ולשלהב את החושים של בני דור האקס-אל והנרגילה שגדלו על ברכיהם השבריריות של איב אנד ליר. הוא מיועד, כנראה, לאחיהם הגדולים, אבל גם הם כאמור כבר לא שם. קשה להניח שהפאנק המיושן, הזקן והחיוור הזה יצליח להניע שוב את רוחם השבעה.
אה, כן, גם A-WA פה. כמעט שכחנו אותן - ואפשר להבין למה: קרוב לוודאי שגם הן קצת שכחו את עצמן מרוב עיבודים "עכשוויים". אמנם אפשר להבין את ההחלטה המקצועית להשתמש במוזיקה שלהן כבחומר גלם במקום להתייחס אליה כאל הדבר עצמו - בכל זאת, מדובר במזמורים תימניים קלאסיים עם מורכבות פנימית שדורשת הרבה מאוד סבלנות (או הרבה מאוד ריטלין) - אבל מלאכת ההנגשה הזאת, שעברה כאן מתומר יוסף אל התפוחים, מקמפרסת ומסרסת את הדבר עצמו, את הדנ"א הייחודי של A-WA.
זה בא לידי ביטוי בלהיט האוורירי והלא מזיק שלהן, "Habib Galbi", וכאן, בסינגל הראשון של התפוחים מתוך אלבום חדש, כבר נרשמת חריגה רצינית מגבולות הטעם הטוב: שירת החול של הנשים בתימן, אותה שואפת שלישיית A-WA להחיות, מסוננת פה באגרסיביות עד שנותר ממנה רק לופ מונוטני, מעין דגימה של רוח המקור - מה שבהחלט עשוי לעורר זעם בקרב זקני העדה נוכח הרידוד האמנותי.
לו הייתה לכך הצדקה עיבודית, כזאת שלוקחת את הבסיס המרתק הזה למקום חדש ומסקרן יותר, התוצאה אולי הייתה בעלת ערך כלשהו, אבל הגרוב הלעוס של התפוחים לא תורם דבר להחייאת השריד הצנום, הדל והמסכן של מה שהיה פעם שירת נשים תימנית. כך לא נשמעת הכלאה נבונה ומרגשת בין מזרח למערב, בין מלח לסוכר. כך נשמע קשקוש מושקע, מפואר ומיותר.
(שני כוכבים)
יניב בן משיח - "מתפלל כל בוקר"
בזמן שיניב בן משיח ("זמר מצליח ואנרגטי", כלשון ההודעה לעיתונות) מתפלל כל בוקר לבונה עולם שייתן לו שמחה ואושר להמשיך כך בחייו (שליפה מהפזמון), אנשים רגילים, ביניהם זמרי פופ ים תיכוני רבים, מתפללים כל בוקר אל היושב במרומים שייתן להם קול ענק, מרשים, כובש ומרובה אוקטבות כמו של יניב בן משיח.
ספק אם תפילתם של האחרונים תישא פרי, שכן קול כמו של יניב בן משיח זה משהו שנולדים איתו (ואז עובדים עליו במשך שנים), אבל לתפילתו של בן משיח דווקא יש סיכוי להתגשם: אם הוא ימשיך ככה, עם אותה כריזמה ווקאלית משגעת ואותם עיבודים מלהיבים ומדויקים, השמחה והאושר יגיעו לחייו במהרה.
מה שדרוש לו כעת להשלמת המשימה זה רק לחן קצת פחות צפוי, משומש וקיטשי מזה שעליו יושב הפזמון של "מתפלל כל בוקר", שניתן לזמזמו עוד לפני ששומעים אותו. נכון, לחן מורכב יותר עשוי להפוך אותו לעמיר בניון - וחבל, כי כבר יש עמיר בניון אחד - אבל אילולא זה, למרות קולו הנפלא, הוא עשוי להימאס עלינו חיש מהר ולהיעלם מחיינו באלגנטיות כמו ציפור הדודו.
נכון לעכשיו, עם פוטנציאל די גבוה ביד, יניב בן משיח צריך להתפלל כל בוקר למשהו עם לחן מעט יותר מתוחכם וחד.
(שלושה כוכבים)
מרים טוקאן ועידן טולדנו - "זאב עם כבש"
אנחנו חיים בתקופה משונה. תקופה שבה עם ישראל מעולם לא היה מפולג יותר - אמונית, פוליטית, כלכלית, לאומית ועדתית - ובכל זאת זמרים מזרחיים מצליחים (אייל גולן, דודו אהרון, עומר אדם) הופכים בה עולמות כדי להישמע אשכנזים, ואילו מקביליהם בצד השני (שלמה ארצי, שלום חנוך) עושים ככל שביכולתם כדי להוציא מעצמם מזרחיות.
המצב הזה מבלבל - וכאלה גם תוצריו: ברוב המקרים, השעטנזים המוזיקליים האלה נשמעים מאולצים, מלאכותיים, כמעט מגוחכים. לא ניתן להבין מהם - לא דרך אייל גולן החדש ולא דרך שלום חנוך החדש - מה באמת קורה פה, בשטח, בין מזרח למערב, בין גבוה לנמוך, בין איכותי לעממי.
הם אולי מבקשים לספר על התקרבות כלשהי בין הצדדים, אבל בהיעדר עדות להתקרבות כזאת בשטח, קשה מאוד לקנות את זה. במיוחד כשמדובר בשירים בינוניים ומשעממים, במקרה הטוב.
גם התמונות, הטעמים והריחות שעולים מ"זאב עם כבש" של מרים טוקאן ועידן טולדנו הם אוטופיה חלומית: זמר עברי, ארצישראלי, מחובר לסולמות ערביים ולסלסולונים, תוך הדגמה מרהיבה, שובת לב ואוזן, של האופן שבו צליליהם של שני העמים בוקעים מאותו הגזע.
ההלחמה שטוקאן וטולדנו מציגים פה בין זמר עברי לצלילי אל-ערב הרבה יותר יפה, עדינה ודיסקרטית מזו שהנ"ל, מיטב כוכבינו, מתיימרים להציג. כפועל יוצא מכך, היא גם הרבה יותר אמינה ומרגשת. השיר הקטן והמקסים הזה (מתוך הפרויקט המוזיקלי-תנ"כי "929 ושיר"), ששואב השראה מנבואת "אחרית הימים" בספר ישעיהו, מפיח תקווה חדשה לעתיד משותף.
נכון, התקווה הזאת קלושה ואזוטרית, אבל היא לפחות אמיתית. האם היא תהפוך למציאות? לא יודע. אולי זה כתוב בספר ישעיהו.
(ארבעה כוכבים)