ישראליות של עיתונים: "המקום הכי טוב בעולם" לא מגלה לנו דבר חדש על עצמנו

    ספרה של איילת צברי מתנהל בתוך הישראליות הסמלית, זו שמוכרת לכל מי שמסתכל עליה מבחוץ ולא טורח להתעמק. אולי זה מכיוון שהיא קנדית שכותבת על ישראל ואולי זה מפני שהכתיבה נטולת סגנון או מטען ייחודי, אבל התוצאה, בכל מקרה, שטחית ונשכחת

    נסים קלדרון
    (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    גבר צעיר פוגש בירושלים אישה צעירה, אחרי פרידה של שבע שנים. אם מבוגרת נוסעת מישראל לבקר את בתה, שנישאה בקנדה לגבר לא יהודי וילדה בן. אישה, שבעלה בגד בה, נוסעת אל אחותה באי הקנדי הורנבי. אלה שלוש דוגמאות לנקודות התחלה בסיפורים של איילת צברי. מכאן היא מתחילה לספר.

    הגבר הצעיר יגלה שאחרי הפרידה, חזרה האישה בתשובה. האם המבוגרת תגלה שחתנה הלא יהודי הוא איש מסוגר שלא יודע להקרין אליה יחס חם. האישה שבעלה בגד בה תגלה שהיא לא חיה בשלום עם צורת החיים של אחותה. איילת צברי יודעת להציב את הדמויות שלה בנקודת פתיחה מעניינת ולסמן להן מסלול מעניין של התמודדות עם מצב מפתיע, או עם אדם מפתיע. אלא שהסיפור נעלם לה מבין הידיים. יש בו מנגנון למחיקה עצמית.

    קל לשכוח את הסיפורים האלה, דווקא כיוון שהסופרת רצתה מאוד שהם ייחרטו בזיכרון. היא רצתה כל כך עד שהיא הריצה במהירות את עלילות הסיפורים אל תפניות דרמטיות. וכשרצים מהר מדי – גם בכדורגל – זה לא תמיד מתלבש. זאת אומרת, התפניות ברוב הסיפורים של איילת צברי לא מתלבשות על העלילה שבהם. לכן נוצרת אצלה שרירות, נוצרת מלאכותיות. ואת המלאכותי בספרות אנחנו שוכחים מהר.

    עוד באותו נושא

    הזכות לצעקה והחובה שתהיה מדויקת: על הסופרים במלחמת לבנון השנייה

    לכתבה המלאה

    בסיום הסיפור הגבר הצעיר והצעירה שחזרה בתשובה יצללו אל סקס מהיר; האם המבוגרת תרגיש שעולמה חרב עליה לנוכח ההחלטה של בתה וחתנה שלא לערוך לנכד ברית מילה; האישה שבעלה בגד בה תמצא אצל אחותה את הכוח לחזור ולשקם את נישואיה. מהר מדי יש לגיבורים רגע שבו הדרמה שלהם מגיעה אל שיאה. מהר מדי, כי הסופרת לא ממקמת דמות שלה בתוך מצבה, לפני שהיא מעבירה אותה אל מצב אחר. מהר מדי, כי היא לא מעמיקה מספיק בנפשותיהן של הדמויות שלה כדי שהדרמות העוברות עליהן יחשפו רובד עמוק עוד יותר באותה נפש, באותה אישיות. מהר מדי אנחנו מרגישים כי המנגנון של הובלת עלילה אל תפנית מניע את הסופרת יותר משמניעה אותה הנאמנות לעולמן האותנטי של הדמויות שלה. הכל כאן ספרותי מדי, טכני מדי, קל מדי.

    לכאורה יש בסיפורים של צברי אלמנט שממקם את הדמויות במצבן ומוסיף מניע לתפניות שבעלילה. אפשר לקרוא לאלמנט הזה "צבע ישראלי". הגבר הצעיר והאישה שחזרה בתשובה מגלים כי בית קפה שנפגשו בו היה יעד לפיגוע רצחני בזמן שהם המשיכו אל המפגש המיני ביניהם. האם המבוגרת היא לא רק אם מבוגרת, היא ישראלית ממוצא תימני, ולכן הסירוב לערוך ברית מילה מזעזע אותה במיוחד. האישה שבעלה בגד בה מוצאת כוחות חדשים באי הורנבי לא רק בגלל אחותה שחיה שם, אלא גם בגלל שהיא מתרחקת בו מן "הבלגן, התנועה, התוקפנות, מה שהישראלים אוהבים לכנות 'חום' ו'חוצפה'".

    אבל הישראליות שבסיפורים היא ישראליות שכל קורא פחות או יותר משכיל מכיר מן העיתונים שהוא קורא. לכן, במקום שהישראליות תאפיין דמות ומצב, הא מטשטשת בסיפורים האלה גם דמות וגם מצב. אלה סיפורים שמסתמכים שוב ושוב על העובדה שישראל מדווחת בעיתונות העולם, ובוודאי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית האמריקאית והקנדית, הרבה יותר מאשר מדווחות יבשות שלמות. הפיגועים היו בכותרות החדשות של הקורא לפני ואחרי הסיפור של צברי. התימניות של האישה התימנית, וברית המילה היקרה לה מאוד, מוכרים וידועים לקורא (חובב הסטריאוטיפים) לפני שהוא קורא, ויהיו מוכרים לו אחרי שיקרא. דחיסות החיים של הישראלים, לעומת שמירת המרחק של אמריקאים וקנדים, גם היא תכונה שקוראי עיתונים בעולם קראו עליה יותר מפעם אחת.

    עוד באותו נושא

    התבגרות ביד ברזל: "פיורלה" הוא רומן מהוקצע אך צפוי

    לכתבה המלאה

    לכן, הסיפורים האלה, שנכתבו במקורם באנגלית על ידי ישראלית שחיה בקנדה (ותורגמו על ידי ברוריה בן ברוך), לא יונקים הן החיים הישראלים את מה שאליס מונרו הקנדית יונקת מן המרחבים הכפריים של קנדה. סופר יכול לקחת מן המקום שהוא מכיר אנרגיה לוקאלית סמויה, אבל הוא יכול גם לקחת ממקום את פני השטח העיתונאיים שלו. ואז הדמויות שלו לא רק שחסרות איפיוני עומק, הלוקאליות שלהן היא הלוקאליות של כל הישראלים, ןלא ייחודיות באופן ההחד פעמי שלהן. הלוקאליות שלהן מטשטשת אותן במקום להבליט אותן.

    כך, בגלל עלילה שמנומקת בדלות, ובגלל ישראליות שמאופיינת בשטחיות, מוחקת איילת צברי את סיפוריה שלה מן הזיכרון של הקורא. ואם הוא יזכור סיפור (בסיפורים שעוסקים באנשים זקנים, בעיקר בנשים זקנות, ניכרת החובה המיוחדת של הסופרת כלפי עברה, והדמויות פחות חד ממדיות), הוא לא יזכור את הספר. כי חולשות רבות נסלחות לסופר אם יש לו עולם משלו. אבל לאיילת צברי יש סיפורים – אין לה עולם. אנחנו לא יכולים לזכור את כל קווי העלילה בכל סיפוריו של סופר אותנטי, אבל אנחנו בהחלט זוכרים - מעבר לעלילות הרבות שלו - איזה מטען נפשי שחוזר ומופיע אצלו. או איזו אובססיה שמטילה צל ענק על היד הכותבת שלו. או איזו בחירה סגנונית-לשונית שנמצאת בתחביר ובקצב של כל משפט. איילת צברי לא לוקחת איתה שום דבר מסיפור לסיפור (מלבד אותה ישראליות של עיתונים). היא לא מספרת לנו שום דבר על האבנים שמכבידות על ליבה כשהיא ניגשת לכתוב. והיא לא מטביעה חותם סגנוני משלה על הלשון שלה, ועל הרוח הנושבת מן הלשון. לכן דף מודפס שלה נעשה במהירות לדף לבן.

    עוד באותו נושא

    בשבחו של הסוף: "ריקוד הצללים המאושרים" של אליס מונרו הוא על-זמני

    לכתבה המלאה

    "המקום הכי טוב בעולם" / איילת צברי, עם עובד, 253 עמודים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully