למה אנשים פורשים, בעצם? ואנחנו לא מדברים על פרישה מהמפעל לייצור מערכות אזעקה לרכב אחרי 34 שנות שירות עם פנסיה ושעון זהב (מסין) כמתנת פרידה, אנחנו מדברים על פרישה מהישגים אישיים כובשי עולם. להגיע לשם, לגעת בשמיים, להשפיע על מיליוני בני אדם, לגרום להם להעריץ את האדמה שעליה הקמת את מגרש הטניס הפרטי שלך במליבו, ואז לעזוב הכל.
מוזיקאים רבים הודיעו השנה על פרישה. אחד מהם, שהפתיע את העולם ועשה מעשה כמעט מהפכני כשעזב עמדת מפתח כיוצר ומפיק מהרווחיים בעולם, הוא אביצ'י, שב-22 ביולי יגיע ללייב פארק בראשל"צ במסגרת סיבוב הפרידה שלו מעולם המוזיקה. אבל גם בגזרת הרוקרים סלאש אייקוני סיקסטיז-סבנטיז המצב לא נראה טוב. בחודשים האחרונים הקפיצו כמה ענקים אמיתיים את הבלוגים המוזיקלים עם הרהורי פרישה רציניים. זה התחיל עם אריק קלפטון שמאיים, שוב, בפעם ה-אולי-קית'-ריצ'רדס-זוכר-כמה - לתלות את הגיטרה ולסיים את אחת הקריירות המפוארות שידע הרוקנ'רול. אבל הפעם זה כנראה רציני, קלפטון גורר איתו כמה בעיות בריאות לא קלות שמקשות עליו לנגן והופכות כל הופעה למטלה כמעט בלתי אפשרית.
לעומתו, פול סיימון, שדווקא הצליח להשאר רלוונטי ואף לגרום לכמה תנודות משמעותיות במוזיקה הפופולרית מאז צלילי השקט לפני 52 שנה, הוא סוג אחר של פורש. סיימון נמצא כרגע בתקופת שיא (נוספת) בקריירה שלו, עם הופעות מפוצצות ואלבום שקיבל ביקורות מעולות ונמצא במקום הראשון באנגליה בפעם הראשונה זה 26 שנים, ובכל זאת גם הוא הודיע על פרישה הולכת ומתקרבת. מספר סיבות הובילו אותו להחלטה הזאת, כשמעל כולן נמצאת ההבנה (אמנם באיחור של כמה עשרות שנים אבל עדיין) שתהילת עולם פשוט לא באה לו טוב. "תהילה היא בסופו של יום רעל. ראיתי מה זה עשה לאלביס, מייקל ג'קסון וג'ון לנון, אני לא מכיר בן אדם אחד שחי חיים של תהילה ופרסום ולא חווה בלבול, חוסר ודאות ופחדים בתהליך", אמר באחד הראיונות. עוד הוסיף סיימון כי הפרישה לכשעצמה היא פעולה שהוא רוצה לנסות, מסלול חדש שנוגד את ההוויה שאותה הוא מקיים כבר חצי מאה. כלומר, מדובר בסקרנות לגבי האקט עצמו. האם נגלה על עצמנו דברים חדשים? האם נבין מי אנחנו בעצם, כלא מפורסמים? ואיך זה מרגיש להיות מחוץ לספוטלייט, לא מתחתיו? אלה שאלות שרבים מהאמנים שחיים את החיים האלה שואלים את עצמם.
כוכב נוסף שהחליט לתלות את הצעיף שלו על קולב אחרי שנים שבהן היה תלוי על הסטנד של המיקרופון, אחד הרוקרים שהוכיח בכמעט חצי מאה של רוקנ'רול אמיתי מזוקק ושורשי כי בריאות היא לא תמיד נוסחה לחיים ארוכים, הוא סטיבן טיילר מאירוסמית. טיילר טרח להתקשר לתכנית הרדיו של הווארד סטרן כדי לקדם את אלבום הקאנטרי החדש ששיחרר, ועל הדרך לעדכן שב-2017 אירוסמית יוצאת לסיבוב פרידה. למה? "כי פשוט מעולם לא עשינו את זה". שזה אחלה קונספקט כשחושבים עליו. לצאת לסיבוב פרידה כאקט של מקוריות, בניגוד לעייפות או חמדנות, שהן הסיבות הסטנדרטיות.
לא נשכח גם את ליאם גלאגר מאואזיס, אחד הפרונטמנים הבולטים של הניינטיז שהזריק כמויות רצויות של קוליות נונשאלנטית לרוקנ'רול הנחמד והאדיב מדי של התקופה. ליאם הבין משהו מאוד עקרוני: הוא לא יודע לכתוב שירים. "אני יכול לכתוב עכשיו 25 שירים וכולם יהיו שיט", אמר לאחרונה. במשך שנים ניסה להתכחש אבל זה תמיד היה שם - נואל זה הכישרון, ליאם זה רעש וצלצולים. אולי זו הסיבה שהפרישה הזאת כלל אינה מפתיעה, ובאיזשהו מקום אף רצויה. אם כי, מוכרחים לציין, דובר מטעמו הכחיש את דבר הפרישה מכל וכל.
בניגוד מוחלט לאמנים האלה שכבר הוציאו אלבום או 18 והפכו לאגדות חיות, המפיק והיוצר טים ברגלינג, או בשם הבמה שלו אביצ'י, צעיר מרובם בכמה עשורים טובים. בכך הוא הופך לפורש המפתיע של השנה, ולא רק בגלל הפוטנציאל הכלכלי העצום שציפה לו בהמשך הדרך. אביצ'י נמצא כבר חמש שנים על מסלול כיבוש עולמי ללא תחרות. הוא מופיע בפסטיבלים הגדולים בעולם, כל שיר שלו הופך להמנון והוא מתחזק מערך תפעולי שסובב אותו ומוודא יומם ולילה שהקריירה שלו תישאר על מסלול לכיוון אחד - למעלה. אולי זו הסיבה שהפרישה שלו היא סוג של מעשה על גבול ההירואי, הצהרה חד פעמית שכסף ותהילה אינם מעל הכל. למעשה, לפעמים הם הזרז לברוח לצד השני, לחיים שקטים וקטנים שבהם אותו מרדף טוטאלי אחרי הלהיט הבא או המיליון הבא, הוא רק זיכרון רחוק ולא מתוק.
הסיבות לפרישה מגוונות, והן תמיד מתחילות בהתפכחות ומשם ממשיכות להבנה. הבנה שאתה כבר לא מספיק חד, הכרה בכך שאתה כבר לא נהנה, או אולי שבעצם מעולם לא נהנית. שזה לא כיף כמו שמכרו לך כל החיים, שהבמה, כמטאפורה, היא כבר לא המקום שאתה משתוקק להיות בו. ומה שלא תהיה אותה סיבה, בסופו של יום, אתה פשוט רוצה להיזרק עם האישה והילדים/נכדים על הספה ולראות שידורים חוזרים של "כולם אוהבים את ריימונד".