יחסי ציבור הם חזות הכל בעולם היום. סטיגמות ותיוגים נוחתים במהירות על כל נושא, בכל תחום, ומקבעים אותו בתפיסת הכלל. שנות השישים זכו לקבל את הילת הסמים, השחרור המיני ואווירת המחאה, שנות השבעים קיבלו את הקונספירציות ומירוץ החימוש וההאייטיז נתקעו עם השפמים המגוחכים, התסרוקות המופרכות והאיידס. התפיסה של התקופה הזאת בזיכרון הקולקטיבי מלווה תכופות בחיוך ציני: המוזיקה הנאיבית מדי, האופטימיות המופרזת שלפני התפכחות שנות ה-90 ההיפר ריאליסטיות, המכנסיים הרחבים מדי, תקופה של מיתון עולמי ואפרוריות. אלא שמתחת לכל אלה הסתתר עשור צבעוני ומלא ביצירתיות קסומה, כזאת שלא יכולה להתקיים במציאות הצינית של שנות האלפיים. לא מעט יצירות מהתקופה האחרונה מנסים לשחזר את הקסם הזה ולשנות את הקונספציה סביב האייטיז, חלקם טובים יותר (הספר הנפלא "שחקן מספר אחת", שיהפוך בשנה הבאה לסרט בבימויו של סטיבן ספילברג), חלקם הרבה פחות ("קוד שרוף"), אבל נדמה ש-"Stranger Things", הסדרה החדשה מבית היוצר של נטפליקס, מאפילה על כולם.
הרבה כבר נאמר על האומץ של נטפליקס לתת אמון ותקציבים בידי יוצרים מתחילים. "Stranger Things" של מאט ורוס דופר - אחים תאומים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, שהניסיון המקצועי שלהם הסתכם עד אליה בכתיבת פרקים ספורים ל"עיירה ללא מוצא" ובמותחן האימה הלא מוכר "Hidden" - הוא אחד ההימורים המסקרנים והמתגמלים ביותר של הרשת עד כה. במרכזה של הסדרה עומד סיפורו של וויל באיירס, נער צעיר מעיירה קטנה באינדיאנה שנעלם ללא להותיר עקבות. שריף העיירה, אמו של וויל, שלושת חבריו הטובים ונערה מסתורית, יוצאים לפענח את חידת היעלמותו ונתקלים בכוחות מסתוריים ואפלים שמפרידים ביניהם לבינו.
אם תיאור העלילה הזה נשמע כמו משהו שכבר ראיתם, זה לגמרי לא במקרה. יותר מכל דבר אחר "Stranger Things" היא שיר הלל לז'אנר הרפתקאות המתבגרים של האייטיז. למעשה היא נראית כמו הצאצא האולטימטיבי של סטיבן קינג וסטיבן ספילברג בשיאם. כמו כל ילידי העשור, גם האחים דופר גדלו על קלטות הווידאו של "הגוניס", "אי.טי" ו"אני והחבר'ה", כמו רבים מהם הם קראו בשקיקה את ספריו עבי הכרס של קינג מאותן שנים, אלו שעל כריכתם התנוססו האותיות בפונט דפוס ענק ומאיר עיניים. הסגנון הזה העניק את ההשראה לכתוביות הפתיחה של הסדרה, שנראים כמו שילוב בין שלטי ניאון לספריו של קינג. ההיתוך בין קינג לספילברג של אותן השנים זועק אייטיז במובן הכי טהור שלו: תקופה ללא סלולרי או GPS, ללא אינטרנט וללא רשתות חברתיות, כזו שבה כל מה שצריך כדי לקחת חלק בהרפתקה מסעירה הוא פשוט לצאת לטיול אופניים עם החברים הטובים.
כליאת אווירת התקופה החד פעמית הזאת היא הדבר הבולט והמרגש ביותר ב-"Stranger Things". עוד לפני שמתחילים להיכנס אל הסדרה עצמה, קשה שלא להתאהב בעולם שבתוכו היא מתקיימת. האופנה, שכונות הפרברים החדגוניות, הסקרנות והחשדנות כלפי הממסד - הכל נמצא כאן במינון נכון ואוהב. מי שגדל בתקופה הזו ירגיש בבית מהרגע הראשון, ומי שיגלה אותה לראשונה יתקשה לעזוב. את השכבה החזותית עוטפת "Stranger Things" באינספור רפרנסים ליצירות שאפיינו את התקופה. חלקן קטנות (שוט הפתיחה שמתחיל במבט על הכוכבים ויורד למטה - בדיוק כמו בפתיח האיקוני של "מלחמת הכוכבים"; הפנסים על האופניים שמתכתבים עם אלו של "אי.טי") וחלקן גדולות הרבה יותר כמו הפסקול הנוסטלגי שמלווה את הסדרה, הפוסטרים שתלויים על קירות חדרי הילדים או התייחסויות ישירות לקינג עצמו. התחושה היא שחזרנו לאייטיז עם טכנולוגיה טובה הרבה יותר, שמעשירה אותן אך כמעט לא מורגשת.
עוד אלמנט חשוב ש-"Stranger Things" שאלה משנות השמונים הוא תפיסת הלא נודע כמושא האימה. הסדרה כוללת אמנם מפלצת מפחידה במיוחד, אבל כמו הכריש של "מלתעות" האפקט שלה חזק הרבה יותר דווקא בגלל שהיא נראית מעט מאוד על המסך. ג'יי ג'יי אברמס ניסה לשחק על האלמנט הזה ב"סופר 8", אבל בניגוד לאברמס - שמתאהב לעתים קרובות בחידות של עצמו ולא טורח לפתור אותן - המסתורין של "Stranger Things" מובנה היטב בסיפור. זוהי לא אימה לשם אימה, לא פחד לשם פחד, אלא חלק אינטגרלי מהחידה שאנחנו מנסים לפצח ביחד עם גיבורי הסדרה. גם הגישה החזותית של האחים דופר (שביימו 6 מתוך 8 הפרקים) שואבת הרבה יותר השראה מספילברג מאשר מאברמס. למרות הפיתוי הברור של הטכנולוגיה המתקדמת שעומדת לרשותם, השניים שומרים על איפוק ונמנעים מתקריבים דרמטיים, אפקטים של סינוור ותנועות מצלמה סיבוביות. התוצאה אסתטית ונהדרת, בין אם בסצנות רכיבה פוטוגניות בשבילי היער, מצוק שמשקיף על העמק בו מתגוררים הגיבורים, חדרי ניסויים מסתוריים או בתים ישנים ומטים לנפול - "Stranger Things" היא סדרה יפהפיה שלא מדיפה לרגע ממאמץ יתר, וזה לא שחסרים בה רגעי שיא מסעירים.
כל היופי והנוסטלגיה הזאת הם רק המעטפת של גיבורים מעוררי הזדהות. האחים דופר בחנו יותר מ-1,000 צעירים לתפקידי הילדים שעומדים במרכז הסדרה, ופגעו בול בכולם. כמו ב"אני והחבר'ה", חבורת הבנים במרכז מתחלקת נהדר למייק טוב הלב, לוקאס הריאליסט ודסטין הנאיבי והחמוד, וגם אם אף אחד מהם לא ממציא שום דבר בתבנית הדמות המוכרת כל כך, הם ממלאים אותה ביעילות נהדרת. מי שכן מתעלה מעל כולם היא מילי בראון, שמגלמת את הנערה המסתורית אילבן (11) או בקיצור "אל". את תפקיד המשחק הראשון שלה קיבלה בראון בגיל 8 כשסוכן הוליוודי התקשר להוריה וקבע שהיא ניחנת ביכולות שלא ניתן ללמד. ארבע שנים לאחר מכן, ברור מה גודל הכישרון שראה אותו סוכן. קל להקביל את האפקט של בראון לזה של דרו ברימור ב"אי.טי", אבל זה יעשה עוול לבראון. היא כל כך הרבה יותר מוכשרת ורבגונית, מפגינה כל כך הרבה רגשות בלי מילים, סוחבת את הממד הרגשי והדרמטי של הסדרה על כתפיה ומעוררת כל כך הרבה אמפתיה לדמותה, שקשה כבר לחכות ולראות מה יהיה הפרויקט הגדול הבא שלה.
דווקא בניגוד לבראון, הצלע החלשה בתחום המשחק ב-"Stranger Things" היא מי שהיתה בשנות השמונים בנעליה. וינונה ריידר אמנם חזרה לככב בז'אנר שהפך אותה לנערה כוכבת ובנה את הקריירה שלה, אבל תפקיד האמא ההיסטרית של וויל מוציא ממנה תצוגה מתאמצת מדי. נראה שהבעיה כאן היא דווקא בריידר ולא בתסריט, שכן הסצנות בכיכובה כואבות ומשכנעות מספיק גם בלי שתפער עיניים ענקיות בכל פעם מחדש. לצדה של ריידר בולט דיוויד הרבור בתור השריף רדוף שדי העבר של העיירה. על רקע האובר-עשייה של ריידר, ניתן להעריך הרבה יותר את ההופעה המופנמת והמאופקת של הרבור, שאומרת המון דווקא בגלל המינוריות שלה.
יהיו מי שיראו ב-"Stranger Things" עוד מאותו דבר, חקיינות עשויה היטב של במאים גדולים ויצירות קלאסיות ותו לא. גם אם זה נכון (ובינינו, מי באמת ממציא היום משהו בתחום מחדש?), האיכות שלה כמוצר טלוויזיוני שלם - מרמת הכתיבה, הבימוי והצילום, התפאורה ועד למשחק - היא כזאת שהופכת אותה לסדרה הכי כיפית של עונת הקיץ בטלוויזיה. אלה שיגיעו אליה ללא שיפוטיות, ייהנו גם מהחוויה הייחודית של היסחפות מחודשת בקסם של האייטיז, או לחילופין (עבור מי שלא גדל בהם) את גילויים לראשונה בסגנון ובאהבה שהופכים אותם לתקופה שראוי להתרפק, להתגעגע ולהעריך אותה פשוט בגלל מה שהיא.