פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המוות יאה לה: "ביקור בית" מראה שאפשר לחיות עם סוף החיים

      ב"ביקור בית", שמציגה שלושה אנשים בהוספיס בית בימיהם האחרונים, אין עיגול פינות ואין פילטרים. דווקא במדינה שכל כך מורגלת במוות, יש מקום ליצירה מופלאה כל כך, שמציגה את הסוף שממנו כולנו חוששים כדבר טבעי שאפשר לקבל אפילו בחיוך וברוגע

      המוות יאה לה: "ביקור בית" מראה שאפשר לחיות עם סוף החיים

      לומר שהצפייה ב"ביקור בית", סדרת הדוקו החדשה של נטע שושני ודוד אופק שעלתה ב-yes דוקו, היא מאתגרת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. "ביקור בית" עוקבת אחרי ד"ר רוני צבר והאחות גלניס כץ שמלווים את המטופלים שלהם אל מותם בביתם. כל פרק מתעד את מותו של חולה סופני המעוניין לסיים את חייו בביתו ולא בבית החולים. התיאור הזה לבדו מספיק כדי לגרום לרתיעה אבל הצפייה ב"ביקור בית" מאתגרת מסיבה נוספת: הפורמט שלה הוא לא הפורמט הטלוויזיוני המוכר.

      כמו שלמוות כללים משלו, גם ל"ביקור בית" כללים משלה. כך למשל, כל פרק מסתיים במות המטופל אבל הצופים לא יודעים מה מתרחש לאחר מכן. אין הלוויה, אין שבעה, אין כיתוב על המסך שמסביר מה קרה לבני משפחתו של המטופל (בפרק הראשון למשל, לא ברור מה עלה בגורל בנותיה של ויקה שהלכה לעולמה כשעדיין לא הוחלט אם אמה תטפל בהן או שמא בעלה). הבחירה בסיום החד הזה היא בחירה יפה שכן גם המטופל לא יודע מה מתרחש לאחר מותו. אם תרצו, הצופה מת ביחד עם המטופל בכל פעם מחדש.

      מעבר לסיום, "ביקור בית" גם לא מספקת מסגרת זמן עבור הצופה. היא ממספרת את הביקורים של ד"ר צבר והאחות כץ אבל לא מסבירה לצופה כמה זמן עבר בין ביקור לביקור. הפרק הראשון, על ביקוריו הרבים, מתעד לצורך העניין פרק זמן של עשרה ימים בלבד. לכאורה, היעדרות מסגרת הזמן פוגעת בסיפור אותו הצופה אמור להבין אולם במבט-על, פרק הזמן לא באמת משנה. כך או כך, המוות מגיע בסוף. האם יש משמעות לשאלה כמה זמן לקח לו להגיע?

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מקבלים את המוות בחיוך (מתוך "ביקור בית", צילום: יח"צ)

      כשהוא מגיע, לפחות ב"ביקור בית", הוא מגיע מלווה בחיוכים של ד"ר צבר והאחות כץ. הם ממשיכים לחייך גם כש"ביקור בית" מציגה במקביל מטופלים שמקיאים או גופות שמובלות מחוץ לבתים. אין פילטרים או עיגול פינות. לעתים הניגוד הזה צורם (אגב צרימות, הפסקול בפרק הראשון דומיננטי לעתים יותר משאר ההתרחשויות בפרק וחבל) אבל הנוכחות המרגיעה של השניים ברגעים הקשים ביותר הופכת את המוות, תאמינו או לא, לדבר נעים. אולי השניים רגועים כי הם מגיעים לבתים כשהתקווה כבר לא קיימת. הם לא באמת יכולים להיכשל במשימתם, הרי המוות הוא התחנה הסופית, אף מטופל לא מצפה שהשניים יסייעו לו להחלים ולכן נותר רק לקבל את העתיד בחיוך וברוגע.

      דווקא במדינה למודת פיגועים, מלחמות, מוות ואנדרטאות כמו ישראל, יש מקום ליצירה מופלאה כמו "ביקור בית", שמציגה את המוות, ממנו חוששים רבים, כדבר הטבעי שהוא. הלוואי שכולנו נמות באווירה הנעימה שמשרים ד"ר צבר והאחות כץ. כמו שהחיים כאן נראים, זה אולי הדבר הכי טוב שאפשר לאחל לעצמנו.