בראשית שנות ה-2000 ישבו ג'יי ג'יי אברמס וצוות הכותבים של "פליסיטי" והתייגעו מהמחשבה של לכתוב עוד עלילות דרמה מעודנות לגיבורת הסדרה שלהם. "היי", אמר אז אברמס בחצי-צחוק, "אולי נהפוך אותה לסוכנת CIA שצריכה להסתיר את זהותה מכל חבריה?". זו אמנם היתה בדיחה ו"פליסיטי" לא באמת הלכה אל הכיוונים האלה, אבל הרעיון האגבי הזה הפך לגרעין הסדרה הבאה של אברמס - "זהות בדויה". האנקדוטה הזו אמנם לא קשורה ישירות לדרמה הקומית/סאטירית/מד"בית החדשה "חסרי מוח", אבל צפייה בה מעלה אותה על הדעת. הסיבה הפשוטה לכך היא שגם היא נשמעת כמו טייק פרוע, מופרך ואף קצת בוטה שנהגה בחדר הכותבים של הסדרה הקודמת של היוצרים - "האישה הטובה".
"חסרי מוח" מתרחשת בוושינגטון של ימינו, כלומר ממש עכשיו עם מלחמות הילרי וטראמפ, ומשהו מוזר מתרחש בה: רבים מהפוליטיקאים משני הצדדים הופכים להיות הרבה יותר קיצוניים ומיליטנטיים בדעותיהם. ההתרחשות הזו מתחילה בערך כאשר לורל (מרי אליזבת' ווינסטד החמודה, מלכת סרטי האימה של השנים האחרונות) מתחילה לעבוד כמתאמת אזרחת עבור אחיה, מצליף הרוב בסנאט. כאשר היא מבחינה בדברים המוזרים היא חוברת אל רופאה מקומית ואל גאון מוזר כדי להבין מה קורה. ומה שקורה, ואנחנו הצופים יודעים זאת מיד בהתחלה, זה שישות חיזרית משתלטת על מוחותיהם של הפוליטיקאים - בלי לחסוך במראות וקולות גרוטסקיים, יש לציין - ומשסה אותם זה בזה.
הנדידה אל המחוזות הפוליטיים והפלרטוט המתמיד עם ענייני היום היו לחם חוקה של "האישה הטובה". העיסוק הפוליטי אפילו פגע בה לפעמים, ויעיד קו העלילה בעונה השישית שבמסגרתו אלישה רצה למשרת התובע המחוזי. במילים אחרות, "חסרי מוח" נדמית כמו כלי שנוצר כדי שיוצריה, רוברט ומישל קינג, יוכלו לפרוק את כל ההערות הפוליטיות שלהם במקום שנוצר ממש לשם כך. הם עושים זאת בלי לבחור צדדים אלא מסתפקים במתקפה כוללת על הבלגאן בוושיגנטון, תוך שימוש באלגוריה מרכזית שמוכרחים להודות כי היא לא מאוד מתוחכמת. טראמפ, פסיכי שמצליח להביא המוני רפובליקנים לנהות אחריו, הוא האבטיפוס לכל הפוליטיקאים הנגועים ב"חסרי מוח", המשקפים את ההקצנה שעוברת על ארה"ב. שאר המרכיבים בסדרה, לעומת זאת, דווקא מפגינים את אותה תבונה שהכרנו ואהבנו בעלילותיה של אלישה פלוריק, ובנוסף גם רבים משחקני המשנה הקטנים של "האישה" נמצאים כאן (הגדול שבהם הוא זאק גרנייה, שגילם שם את דיוויד לי), כמו גם המוזיקה הסוחפת.
למען הסר ספק, "חסרי מוח" אינה שלוחה של "האישה הטובה", אלא פשוט מפגינה כמה וכמה ממעלותיה. היא משחקת על התפר של כמה וכמה ז'אנרים, ובכל זאת מצליחה באגביות ובקלילות (למראית עין) לספק יצירה מענגת. היא מציגה לא מעט דברים שכבר ראינו בעבר, כולל השילוב בין קומדיית מד"ב לסאטירה פוליטית (למשל "הפלישה ממאדים" של טים ברטון"), ואפשר לתהות למה צריך עוד פארסה במסדרונות השלטון כשיש לנו את "Veep" המושלמת. ואף על פי כן, "חסרי מוח" חוצבת לה מקום משלה, בלי יומרה יוצאת דופן ובעיקר בלי לקחת את עצמה ברצינות. תקציר הפרקים הקודמים הוא דוגמה נהדרת לכך - כל פרק החל מהשני נפתח עם שיר קצר ומצחיק המסכם את האירועים עד כה, שמושר ומנוגן תמיד על ידי הזמר ג'ונתן קולטון (שגם הוא התארח בעבר ב"האישה הטובה").
אחרי ארבעה פרקים עוד לא ברור לאן "חסרי מוח" תלך מכאן, כיצד אפשר יהיה להציל את הפוליטיקאים ואת העם מההשתלטות וההקצנה הזו, אם בכלל, מה שעולה בקנה אחד עם המערכה הפוליטית המטורפת המתרחשת בארה"ב בימים אלה. גם אם "חסרי מוח" לא תיזכר כיצירה חשובה, השאלה המקננת הזו הופכת אותה ליצירה מעט יותר מעוררת מחשבה מכפי שהורגלנו אליו מסדרות קיץ רבות אחרות.
"חסרי מוח" משודרת בימי רביעי ב-yes Drama וב-yes VOD.